את השתיקה מעברו השני של הקו, אפשר היה למתוח כמו חולצה רטובה
על חבל ולהוסיף מקל כביסה אחד בצבע ורוד. הוא היה נבוך ויותר
מזה, הוא לא ידע איך להגיב. הבלבול שלו הורגש היטב דרך הקו של
בזק ואני לא הקלתי עליו, פשוט לא התחשק לי.
סיפרתי לו, לבחור שאתו יצאתי בחמשת החודשים האחרונים, על
החדשות שקיבלתי מהרופא ולא חשבתי בכלל באותו הרגע איך הוא
יגיב. דווקא עניינה אותי התגובה, אבל באותו הרגע הייתי עסוקה
במחשבות אחרות על הגידול, שהתיישב לי במרכז המוח ולא חשבתי
עליו יותר מידיי. פשוט התקשרתי לדווח לו, זה הכל.
הוא גמגם. אולי הוא חשב עלי ועל כמה שזה נורא שלבחורה בת עשרים
וארבע יש גידול ממאיר באמצע החיים, אבל למען האמת ממש נראה לי
שהוא חשב על עצמו ועל עצמו בלבד. התחושה הזו רק התחזקה עם כל
שאלה נוספת ששאל.
השאלות כוונו כאילו לשלומי, כאילו מתוך עניין, אבל בעצם הן
שידרו מצוקה גדולה ובלבול והרבה "מה אני עושה עכשיו עם כל
העניין הזה?"
הוא פחד. הוא נבהל עד עמקי נשמתו. אולי הוא פחד מהעתיד ומהצורך
להיות שם בשבילי ברגעים הקשים שיזמנו העתיד והמחלה הקשה ואולי,
הוא פשוט פחד להפסיד. הוא, שתמיד מנצח והכל תמיד מצליח לו, לא
מסוגל להקיף את עצמו במשהו שאינו מושלם ובטוח. אני הפכתי בשיחת
טלפון אחת מהימור בטוח על סוס מנצח, לכסף שהושקע בסוס שהוא גם
צולע וגם עיוור. עם סוס כזה, תסכימו איתי, לא מנצחים במרוצים
הקשים של החיים.
במרוץ הארוך של החיים שלו, כך הסתבר לי, אין מקום לחיות
פצועות, אין חמלה ובטח שאין כאב. אני, שהייתי הבחורה המושלמת,
המוצלחת, המנצחת תמיד, הפכתי לעציץ שהשקו אותו קצת יותר מידיי
ועכשיו כבר אין לו מקום באדנית של הפרחים היפים, אלה שמפנים את
ראשם הצבעוני בגאווה אל השמש.
באמת שלא רציתי ממנו דבר, גם לא הופתעתי מן התגובה הקרירה שלו.
באיזשהו מקום ידעתי שהוא אוהב לנצח, במיוחד בגלל שאנחנו כל כך
דומים, תאבי ניצחונות קלים ושונאי כישלונות מרים. לכן, היה לי
ברור שלא הוא יהיה זה, שישב ליד מיטתי ימים כלילות. ידעתי גם
שאחרי שיחת הטלפון שתדווח לו שחליתי, הוא יעלם מחיי לתמיד.
השתיקה בטלפון הייתה רק ההחלה של שתיקה ארוכה הרבה יותר.
בחודשים הראשונים זאת הייתה שתיקה כואבת, צורבת בבשר, אכזרית.
אחר כך היא הפכה לשתיקה של זלזול, של זיכרונות מתוקים - מרירים
ושל השלמה, בעיקר השלמה, עם הגורל ועם טיבם האנוכי כל כך של
בני האדם.
שיחות טלפון רבות של שתיקה היו לי מאז. היו גם כאלה שלא שתקו
ואת אלה, למדתי להעריך יותר. גם אני למדתי להמר רק על סוסים
מנצחים ובמרוץ שלי, ניצחו רק אלה שידעו להיות גם סוסים וגם בני
אדם. אני יודעת שזאת דרישה לא פשוטה, הרי איך סוסים עם תכונות
אנושיות, אבל תאמינו לי, יש כמה כאלה והם יודעים לרוץ מהר, הכי
מהר. הקופה פתוחה להימורים, מעכשיו.

29 ינואר 2000