היה אכפת לי ממך, אבל לך לא היה אכפת ממני, לא עניין אותך מה
אני מרגישה.
אתה זרקת כמה מילים, לא חשבת פעמיים, לא חשבת גם פעם אחת. פשוט
אמרת את מה שהיה לך בראש.
לא הבנת כמה חזק מה שאמרת. כמה פוגע.
ואני בכיתי. בגללך. עליך.
בגלל שלא אכפת לך. בגלל שלי היה אכפת יותר מדי.

אתה, עם המבט החודר שלך, העיניים האלה שלך, שהם בכלל לא שלך.
אלוהים נתן לך אותם, תגיד תודה שהוא נתן לך אותם. תעריך אותם.


אתה לא מעריך כלום. שום דבר לא מספיק טוב בשבילך.
וגם כשהיית איתה, בכית לי כמה אתה שונא להיות איתה, ולא הערכת
את האהבה שלה אליך.
וגם אחרי שזרקת אותה. בכית לי כמה היא רודפת אחריך ומציקה לך
ולא הערכת את מה שהיא רצתה לתת לך.

איך אתה מעז? איך יש לך אומץ לבוא ולדבר איתי אחרי שאמרת את
זה?
אתה לא מעריך שום דבר,במיוחד לא את האהבה שהייתה לי אליך.
היה לי כל כך הרבה לתת לך, אבל אתה לא רוצה לקבל.
אתה תקוע בעצמך, ושום דבר לא מעניין אותך.

אז עכשיו אתה לבד, כבר תקופה. וזה מגיע לך!
וגם עכשיו, כשהיא אוהבת אותך ורוצה אותך, אתה לא מעריך את זה
ולא מבין את זה....
אני כבר התגברתי, אבל אתה עוד לא... מגיע לך!
אני רואה את המבטים שלך, אני רואה איך אתה מצטער שזה נגמר כל
כך לא יפה. אני רואה הכל, גם מה שאתה חושב שלא. אני רואה, ואני
יודעת שאתה מצטער.

היית מת שהכל יחזור להיות כמו שהיה. היית מת. באמת תמות. לא
ממש אכפת לי. כבר לא.