הזרע שלך מטפטף לי בין הירכיים הפנימיות, נוזל, סמיך וחם, בין
הישבנים שלי. לפני חמש דקות קמת, לבשת את המכנסיים, הגרביים
והנעליים. חזרת שוב ללטף לי את השד. ליוותי אותך לדלת. נישקת
אותי וראיתי אותך הולך. עכשיו אני במיטה, שוב ערומה.

שורה ארוכה של נשים.
גם אברהם ליטף את השדיים של הגר לפני שקם וחזר לשרה, גם לואי ה
- 14 נישק בחפזה את השפתיים של מאדם פומפידור על סף הדלת. אני
עוד אחת מהשורה של הנשים שמנשקים להם את הפטמה והשפתיים ואז
עוזבים וחוזרים אל האישה האמיתית.
אבל כרגע לא אכפת לי. אני שוכבת במיטה ערומה. דבש סמיך ממלא לי
את האברים, אחד-אחד. הפטמות שלי מונחות רגועות בחיקי,
מסופקות.הדגדגן שלי לח, שוקט. הבערה שתמיד בוערת אצלי בכוס
שככה. הזרע שלך, כמו קצף נגד שריפה, סמיך, רטוב ורחום, כיסה
אותה.
אני רגועה.
העור שלי מתחכך מול הסדינים. אני שוקעת לאט-לאט לתוך שינה
נעימה, כמו מחליקה לאמבט קצף חם.

אני מתעוררת במכה. הלב שלי הולם. יש לי פלאשבקים מהבוקר.
אלוהים אדירים - זאת לא אני! זה לא יכול להיות שאני זאת שעשיתי
את כל הדברים האלה. אבל התמונות ממאנות להעלם מול עיניי
העצומות. שוב חוזרת התמונה שלי, הראש שלי בין הרגליים, עולה עם
הלשון מהביצים, עד הישבן וחזרה ואז, כמו חיה רעבתנית, בולעת
באחת את הזין שלך לתוך הפה. עוד תמונה אחת, אני יושבת לך על
הפנים, בפיסוק, גונחת, ואז הופכת אותך על הבטן ומחליקה על הגב,
לאורך עמוד השדרה והישבן, את השדיים, הלשון והערווה. שוב אחת
שאני רוכבת לך על הישבן ושוב אחת  נוספת, רוכבת הפעם על הזין
מקדימה.
אני עוצמת עיניים בחוזקה. זה לא יכול להיות אני שם, נכון? זאת
מישהי אחרת, לא מוכרת לי, מפחידה.

אני קמה מהמיטה באנחה ונכנסת להתקלח.
הבטן שלי עוד דביקה מהזרע שהתזת בפעם השניה שגמרת. לגוף שלי יש
עוד את הריח של הגוף שלך.
אני ממירה את הריחות בריח של סבון הדרים. רק בתוך הכוס שלי
הזרע שלך נשאר, מטפטף טיפה אחר טיפה.

אני מתכוננת לדייט.
אנחנו יושבים. אני הזמנתי מרק פטריות והוא קבב בטחינה. הוא
יותר חכם ממני, בהרבה. שנינו קראנו את "הבושם" של זיסקינד: אני
בתרגום לעברית והוא במקור, בצרפתית ("אני מעדיף לקרוא במקור").
אני לא הצלחתי לעבור את הפרק השלישי ב"הר הקסמים" של תומס מאן
והוא צלח אותו בגאון (בגרמנית כמובן). הוא מסתכל עלי בחיוך קטן
של חיבה כשאני מנסה להסביר לו את השאלות שיש לי על התודעה
ומסביר לי בסבלנות כמו לילד קטן שתאוריית הקוונטים כבר פירשה
את הכל, אם רק אחשוב על זה. אני לא רוצה לחשוב, בכלל. אני
מוותרת. אני מובסת, עייפה.

בדרך חזרה אנחנו שומעים ג'אז קובני. הוא אוהב מוזיקה "אקלקטית"
(אלוהים, איזה מילה!). קר לי, החימום לא עובד ואני מתכרבלת
במעיל.
אני עולה חזרה הביתה לבד.

בחדר השינה עדיין הריח שלך ושלי - שלנו.
אני מתפשטת, נכנסת למיטה ומטמינה את כף ידי בין רגלי. כף היד
שלי עכשיו מלאה בריח של הזרע שלך. הבעירה שוב חזרה. הכוס שלי
שוב מרגיש ריק, רעב ועורג. בפה שלי טעם של מרק הפטריות. הוא לא
השביע אותי, אני עדיין רעבה.

הסדינים שלי קרים (כמו שאתה טענת) ואני לבד. אני מתכרבלת כמו
עובר ובוכה.
הבטחתי לך לכתוב פרק, במיוחד עבורך. אנדי וורהול אמר שלכל אדם
מגיעות חמש-עשרה דקות של תהילה. אני חושבת שלכל אדם מגיע פרק,
שיכתב במיוחד עליו. הבטחתי לכתוב פרק עליך, אבל עכשיו כשאני
קוראת אותו אני רואה שהוא לא עליך בכלל, הוא עלי.