אד הסתכל עלי, מבט מזלזל בעיניו החומות-זהובות. "זה לא יעבוד",
הוא אמר שוב.
"למה שזה לא יעבוד? תכננתי הכל, יש לי את כל הציוד שאני צריך
וכל האנשים שלי מחכים לפקודה! אין סיכוי שזה לא יעבוד!" אמרתי
בתסכול.
"אני עדיין טוען שזה לא יעבוד".
"אתה סתם כועס כי לא נתתי לך חלק בתוכנית, שאין לך חלק מרכזי
בהשתלטות".
"גם אם היית משתף אותי, עדיין לא הייתי משנה את דעתי. אתה לא
תצליח", הוא התעקש.
"אז אתה כועס שלא יעדתי לך תפקיד חשוב אחרי הפעולה", קבעתי.
"למה שארצה תפקיד? אתה יודע שטוב לי בדיוק כמו שאני עכשיו",
הוא אמר וסידר את השיער על הראש שלו עם כף היד.
"אבל אתה לא רוצה שאנשים ידעו מי אתה? שיעשו כל מה שתגיד להם?
שיהיה לך הכל?" שאלתי, כועס יותר ויותר.
"כבר יש לי כל מה שאני רוצה: אוכל, מים, מקום לישון ושטח משלי
שאף אחד לא מעז להכנס בלי אישור שלי. כל אחד שצריך לדעת יודע
מי אני ואם אני רוצה משהו, תמיד יש אותך שתביא לי אותו."
הוא צודק, אתה יודע, אמר לי הקול המעצבן שמגלם את החוכמה
שנשארה בראש שלי. "אז למה אתה חושב שזה לא יצליח?"
"כי אתה פשוט לא הבן אדם המתאים לדבר כזה. אתה לא יכול לשלוט
בי, אז אתה רוצה לשלוט בכל העולם? אפילו על עצמך אין לך שליטה
לפעמים!" הוא אמר בנשיפה מלאת בוז.
הוא שוב צודק. אני שונא שהוא צודק. "אתה לא אומר את זה רק כדי
שאתה תוכל להשתלט על העולם, נכון אד?" שאלתי בחשש.
"למה לי להשתלט על העולם?! כבר דיברנו על זה! עכשיו מספיק עם
השטויות ולך תביא לי לאכול."
הוא הסתובב ונפנף לעברי בזנב שלו.
אני שונא שהוא אומר לי מה לעשות.
חתול מטומטם.
קצר מדי בשביל להיות סיפור, לא מונולוג...
תחליטו אתם. בכל אופן, זה קצת טיפשי, אבל היי - אני טיפשי. |