עומדת מול המראה, בוהה בבואתה, עיניה פעורות לרווחה. המבט שלה
מפחיד גם אותה, לפעמים. כשהיא מסתכלת על עצמה ככה, לדוגמא.
היא מתקרבת אל המראה, עיניה לא משות מהעיניים שמשתקפות אליה
ממולה, כאילו שהיא מנסה לשאול משהו את הדמות. המון כאב יש
בעיניים הללו. כל אדם שאכפת לו במעט, יכול לשים לב. אבל לרוב
האנשים לא אכפת.
היא מושיטה אצבע רכה, בעדינות, לעבר לוח הזכוכית שעומד לפניה,
כמו מנסה להרגיש את עצמה דרך עיניו של אחר. המראה קרה, אבל גם
האצבע שלה, כך שאינה מרגישה דבר.
לאחרונה, היא מסתובבת כל הזמן על סף בכי - למרות שהיא לא בכתה
באמת כבר למעלה מחצי שנה. כרגע, היא עומדת קפואה, נועצת מבט
בעיניה שלה, הנוצצות, והמקסימום שהיא יכולה לעשות הוא לייבב.
אבל היא לא תעשה את זה. הלב שלה קפוא גם הוא, כמו הבכי שלה.
קפא עם הפגיעה הפיזית המאסיבית האחרונה שחוותה. בכל פעם מחדש,
טורחים להפשיר אותו; בכל הרגעים הלא נכונים. והיא, היא רק מחכה
לרגע שבו יזרקו אותו לאש, לנצח-נצחים.