אני יושבת פה בסלון בבית שלי ביום שבת לפנות ערב, דבר שלא קורה
כמעט אף פעם. כבר התחיל להחשיך ועוד לא שמעתי ממך. אמרת שאני
אראה אותך היום "המון". מרוב שזה המון עוד לא ראיתי אותך
בכלל.
יש לך מושג מה עובר לי בראש עכשיו? כל כך קשה להרים טלפון
ולומר שאתה לא בא? שאתה בסדר? שאתה חי...
אני מנסה להבין אותך בקטע הזה, באמת, אבל אני פשוט לא. סוף
שבוע ראשון שאנחנו לא ביחד. סוף שבוע שבו אני לבד.

יוצאת עם אחרים כדי לא להשאר בבית, כדי לא להכנס לדיכאון שוב,
כדי לא לחשוב על המצב... יוצאת עם אחרים למקומות שאיתך אני
רוצה להיות בהם. איתך אני רוצה להיות בים, להתחבק ולהביט לאור
הירח. איתך אני רוצה להיות ביום שישי. להרדם בזרועותייך, או רק
להרגיש שאתה לידי, את הנוכחות שלך בחדר איתי, בחדר שלי.
עוצמת עיניים ומדמיינת שזה לא אריאל, שזה אתה, אבל צריך
באיזשהו שלב לפתוח עיניים ולחזור למציאות, והמציאות היא שאתה
לא שם, אתה לא איתי, אלוהים יודע איפה אתה.

לפני יומיים שאלתי את אמא שלי ממתי היא ידעה שהיא הולכת להתחתן
עם אבא והיא אמרה שכבר מההתחלה. היא שאלה למה ואם גם אני
מרגישה ככה.
אתה יודע שאני מרגישה ככה, שכל מה שאני רוצה זה להתחתן איתך,
להתאחד איתך לנצח. אתה לא מבין שאז לא תהיה להם ברירה אלא
להבין שזהו זה, לנצח אנחנו ביחד ואין להם מה לעשות בקשר לזה?!

יום שבת בבוקר, שוכבת במיטה, שומעת את "אמן" של היהודים
וחושבת. חושבת עלי, עלייך ועליהם, על שלא תיארתי שהם שונאים
אותי עד כדי כך, על כמה שהם שונאים אותי. מעבירה את הזיכרון
לאחור הלוך ושוב מנסה להבין אם עשיתי להם משהו רע או נהגתי שלא
כשורה, מנסה להבין למה. מנסה להשאיר את הדמעות בפנים ולא לתת
לכאב להשתלט. משלה את עצמי. "יום אחד הכל יהיה בסדר".

מנסה לחשוב על עתיד שמשום מה נראה כרגע כשחור. עוד יומיים
הבחינה האחרונה, עוד שלושה חודשים צבא ומה באמצע? אין אמצע,
אני אפילו לא יכולה להפגש עם החבר שלי, בקושי לשתי דקות ממול
הבית שלו.

מה קרה ל"אהבת אמת תמיד מנצחת"? מה קרה לצדק והגינות? מה קורה
לנו?

"אז אני מתפלל אל האל האחד הגואל, אלי למה?"
אני שומעת את היהודים כבר יותר ממה שאני שומעת אותך, ילד שלי.
מקבלת יותר תשומת לב מהחתולה הבוגדנית. לא אני זו שמרחיקה אותך
מהחיים שלי, זה מצידי לא יקרה לעולם.

"מה קרה לך שאת קרבית בזמן האחרון?"
"קרבית" - ככה מכנים אותי בכל מקום שאני מגיעה אליו בשלושת
השבועות האחרונים, ואף אחד לא מבין מה עובר עלי. כנראה שגם לא
אתה, כנראה אם לא התקשרת.
אני צורחת ואף אחד לא שומע אותי. אני משתגעת פה. לאט-לאט מאבדת
את השפיות שלי שעזרת לי להחזיר. מאבדת את התקווה, תוהה אם יש
בכלל דבר כזה או בכלל למה, למה לקוות. שד הייאוש יושב על הכתף
שלי וצובע לי את העתיד והתקווה בשחור, פסים-פסים. זה לא נראה
בהיר יותר, אלא רק כהה יותר מרגע לרגע.

ההורים שלך בטח גאים בעצמם, אם אפשר לקרוא להם בכלל הורים,
בדיחת השנה. הם הצליחו להשיג את המטרה שלהם. הם הצליחו בשעמלו
כל כך, להרחיק אותנו אחד מהשני.
אל תגיד לי שזה לא נכון, כי אתה יודע מה? איפה אתה עכשיו ואיפה
אני? אני לא רואה אותך כאן, אני כבר בקושי מרגישה אותך. אתה
נעלם לי. אוהב אבל לא כאן, רוצה אבל שם, בלעדיי.
אהבת חיי, לאן אתה נעלם לי? אל תשאיר אותי כאן לבד, בבקשה.