"מה שמך?" שאל קול מתוק, צעיר ונשי.
"צייד," אמרתי לשפופרת הטלפון, לאה ופזור נפש.
"אתה נשאר הערב במעונות?" עגב קול הנערה ופיתה.
"בוודאי," התעורר קולי בתקווה.
השתררה שתיקה מתנשמת. ולפתע נשמע ברקע "חי, חי, חי," לועג
ופראי, והשיחה נותקה. חזרתי למיטה. שכבתי על גבי, תוהה מי היא
בעלת הקול המופלא. האם זו לנורה הגרה מעלי, לנור משמאלי או
לאונורה מימיני. מתחתי שכנה אדמתה הטובה והלחה כקבר של מדינת
מישיגן. הדלקתי סיגריה. הנחתי את ספרי - משוררי אמריקה - על
פניו וגלגלתי טבעת מחשבות כיצד לצוד את בעלת הקול המפתה. שני
רמזים ינחו אותי בזיהוי הטרף: צבע צליל קולה ורצונה לשחק בי
ולפתותני. בשל גונו הרענן של הקול לא היה ספק בלבי, שהאלמונית
נמנית עם "המעודדות" המתארחות באוניברסיטת "ארץ האלונים".
בקיץ הפכו מעונות הסטודנטים לבית-הארחה והאגף על שם הפיה
מורגנה, אחותו של המלך ארתור, נשכר על ידי המעודדות של קבוצת
הכדורגל האמריקאני של בית-הספר התיכון על שם "יוליוס וומפירוס
הקדוש". נערות בגיל הטיפש-עשרה, בעלות שער דבש, עיניים כחולות,
שדיים כרימונים, ורגליים שחמחמות וארכניות, שהמו וזמזמו בכל
פינות הקמפוס. ביניהן, בקומת הקרקע, מעל מרתף טחוב, שיכנו
אותי, מרצה אורח בקורס קיץ לספרות אנגלית, עכביש מזדקן בכוורת
הומה של דובשניות.
השכם בבוקר, בהודפי את הדלת הראשית, נגלה לעיני הממצמצות עולם
קסום, ריחני, מוכתר בשמש אדומה במרכז שמים כחולים. על הדשא
הירוק, המשתרע מקצה הנחל המפכה אי-שם בינות לעצי אלון ירוקים
ועד לקצות אצבעותיי הלבנות, הנתונות בסנדלי-עור, עקומי חרטום
מזיעה מיובשת, קופצות, מנתרות ומפזזות להן הדובשניות של קבוצת
המעודדות, לבושות חולצות טי ירקרקות ומכנסונים ארגמניים.
מנהיגתן הזהובה מפנה את פניה היפות אלי. שערה הדבשי הארוך,
גואה על עורפה ופניה, נע מימין לשמאל, משמאל לימין. היא מחייכת
במלוא עיניה הכחולות, קורצת, אומרת באלם-קול משפט המעורר בי
חלחלה מוזרה ומתוקה. היא מפנה אלי את עכוזה החוצפני, מניפה את
זרועותיה ומקהלת המעודדות צורחת בניפוח שדיים:
"תנו לי צדי,
תנו לי יוד,
ועוד פעם יוד,
וגם דלת,
מי זה כאן?
הצייד המזוקן."
הן חגות על רגל אחת ונופלות ארצה בעוויתות של צחקוקים.
עצבות צובטת את לבי ותשוקה ליפול ארצה בין רגלי המנהיגה ולהלום
במצחי על פיסת הקרקע שעליה דורכות כפות רגליה הרעננות. אך אני
רק עוצם את עיני ומרים את פני אל השמש, מאזין לצחוקים
ולצחקוקים בתקווה לגלות ולזהות את בעלת הקול הלילי, אולם אוזני
שומעות רק דנדוני פעמונים. וכך אני מפסיע לאיטי בעיניים
מושפלות אל משרדי שבמחלקה לספרות אנגלית, מציץ בגנבה מזווית
העין בירכיים החמות ובשדיים המכות גלים מתחת לחולצות.
אני נמנה על ענף מנוון ומתפורר באבולוציה של משפחת הציידים.
יצאתי למסע ארוך ובלתי מסוכן בארץ ניכר להביא טרף למשפחתי.
פרופסור לספרות אנגלית שיצא להעביר קורס קיץ באוניברסיטת ארץ
האלונים, כדי להגדיל את הכנסתו הדלה על מנת לתקן את מכונת
הכביסה, להחליף טלוויזיה שחור-לבן בצבעונית ולשפץ את המכונית
העתיקה. פעם יצאו אבותיי למסע ארוך כדי לצוד איילות, צבאים,
דובים ואריות, היום אני צד דולרים ומשתוקק לצוד נעורים.
התיישבתי לשולחני ופתחתי את ספר משוררי אמריקה. עיני רפרפו על
שורות בשחור-לבן וקלטו קצב אדום וקדמוני של תופי ציד. מי
הנערה? לא הצלחתי לזהות בין קולות המעודדות את הצליל הלילי.
אין לי ברירה אלא לשבת במשרדי ולחכות כעכביש בין קורי הטלפון.
להמתין בסבלנות, לחכות שתצלצל ותמשיך להתל ולשחק בי, ללעוג
לערגה השוכנת בעצמות זקנות ובשר מצומק. אני מנמנם, אוחז בספר
השירים ובוהה בו, דרכו. סבלנות, הטרף חייב להיכנס למלכודת כדי
להתעלל בנלעגותי.
הטלפון מצלצל. לאחר הצלצול השלישי אני מרים את השפופרת ביד
רועדת.
"כן?"
"פרופסור צייד?"
"כן."
"אפשר לשאול אותך שאלה בנוגע לשירו של אדגר אלן פו, העורב?"
"בוודאי."
"האם נכון שלנורה, אהובת המשורר, לא היתה ולא נבראה?"
"מה כוונתך?" אני מעודד אותה להוסיף ולדבר.
"בשיעור האחרון טענת, שפו כתב מאמר שבו גילה לקהל קוראיו,
ששירו
העורב הוא פרי תכנון הגיוני וקפדני ולא פרי השראה רגשית,
רומנטית. פו כתב שחיפש נושא להרשים בו את הקורא ומצא שאין דבר
מרשים ומרגש יותר מאשר אבל על מות אהובה. וכדי להעצים את הרושם
השתמש בעורב שנקלע לחדר האוהב האבל ועונה כמין אורקל לכל
שאלותיו בתשובה חוזרת, מוזרה ומסתורית - Nevermore. בהנחה שזה
נכון, האם אפשר להקיש שלנורה לא הייתה קיימת כלל?"
"האם לנורה לא הייתה קיימת כלל?" חזרתי על דבריה, מנסה
בקדחתנות לברר אם קול הדוברת זהה לקול הלילי.
"זו את שצלצלת אלי אתמול בערב?" פרצה מפי השאלה. ומשלא קיבלתי
תשובה שאלתי בעצבנות, "מה שמך?"
דממה, רחש לבן בשפופרת ולפתע נשמע ברקע "חי, חי, חי," לועג
ופראי,  וצליל של התנתקות. הייתכן שהמטלפנת הלילית היא אחת
משלוש-עשרה תלמידותיי בקורס שירה אמריקנית פנטסטית?
בערב חטפתי שני כריכים ומיהרתי לחדרי להמתין לצלצול. איני מעז
להישאר מחוץ לחדר, שמא תנסה להתקשר ולא אהיה שם. הצצתי
בטלוויזיה, מתבונן ללא הרף בשעון. בעשר פקעה סבלנותי והחלטתי
להפגין נוכחות במסדרונות המעונות. עברתי בחיפזון באולם הראשי.
עיניים צעירות שיפדו את עורפי וצחקוקים מוחנקים האיצו את פעימת
לבי. קניתי מהמכונה האוטומטית פחית משקה קר וחפיסת שוקולד
מריר. בלילה הדלקתי את כל האורות בדירתי, כולל חדרי השירותים.
תאי הכוורת במעונות החשיכו זה אחר זה ודממה השתררה מסביב. רק
בחדרי דלק אור גדול ולב נכלם תקתק בציפייה.
בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מסיוט שבו איני מסוגל להחליט אם
זקנתי היא רק מסיכה על נעורי או שמא באמת יבשו עלומי והנחל
חרב. הרדיו ניגן פתיחה לאופרטה העטלף של שטראוס, מוזיקה שנשמעה
לי אפלה וחורשת מזימות. הרמתי את הספר וניסיתי לקרוא, אולם
במשקפי שכנה אפלולית. ניקיתי את משקפיי, אך ללא הועיל. פחד עלה
בי - האם הולכת ראייתי ומתנוונת? האם אני מתעוור? היטבתי את
משקפי על אפי ושבתי לספרי. לפתע חולף צל על עיני ואני נלפת
בחרדה ואיני מעז למוש ממקומי. מזווית עיני אני מבחין בנקודה
שחורה הנעה לרוחב משקפי, נעלמת ליד שורש האף וחוזרת ומופיעה
בצד הרקה. בתנועה קפואה הפניתי את ראשי וראיתי בבירור עטלף
שחור החג ריבוע מתחת לתקרת החדר.
אלוהים אדירים, עטלף! עטלף שחור ומכוער באמצע הלילה. ערפד שעלה
מנבכי קבר ובא למוץ את שארית דם עורקי הכחושים, עכבר-עף שבא
לצוד אותי, את העכביש.
"מי שלח אותך אלי?" שואל אני ומתרומם אט אט במיטתי.
השד השחור מרבע עיגול, חורש חרש את נתיבו.
"בכור שטן, ענני!"  
מעגל רבוע ומשלשו.
"מי שלחך לצודני ולמוץ דם לבבי?" אני חוזר על שאלתי בתוקף.
משלש ריבוע ומעגלו.
"האם זוהי או שמא זוהי... לא אנום ולא אשקוט, את החידה אפתור
ללא מגור."
הערפד את פיו פוער ומשמיע אלם-קול, אל-קול, אין-צליל.
בעיניים קרועות לרווחה אני קורא, "שליח הדובשנית היפה, ערפד
נתעב, אצוד אותך וסכין קרה אנעץ בלב לבך."
כפוף גב אני נע חרש חרש מתחת לכנפי הערפד השחורות, אוחז במכנסי
הפיז'מה המפוספסת שחור-לבן ומנסה ללכוד את העכבר המעופף. העטלף
חומק לחדר השירותים, פורץ משם ולפתע נעלם בארון הבגדים. כחץ
מקשת אני מתעופף, סוגר עליו את הארון ונועלו, מתיישב על מיטתי,
מביט במכנסי הפיז'מה שבידי וחושב:
ובכן הנה אני כאן במדינת מישיגן ויש לי עטלף בתוך ארון הבגדים.
אני מרים את ראשי ומתבונן בנורה הבוהקת. מה לעשות עם האסיר?
פותח בזהירות את הארון כדי סדק ומציץ. הערפד תלוי על קולב,
ראשו מטה ורגליו מעלה, מציץ בי בעיניים מלעיגות. שטן שחור,
נצבט לבי באימה. אט אט אני פותח את הדלת, ובידיים רוטטות משליך
את מכנסי הפיג'מה על הערפד המפלצתי ולוכדו. מניח את החבילה
המפרכסת על שולחן הכתיבה וחושב:
הנה אני מצוי כאן במרכז מדינת מישיגן, צד לי עטלף גדול במכנסי
הפיז'מה. מה לעשות בו? לחסל אותו?
עייפות כבדה כעופרת זורמת בעורקי וזקנה נפרשת עלי כהינומה.
קמתי, נכנסתי לתוך מכנסיים קצרים, נתתי את כפות רגלי בסנדלי
המיובשים וטיפסתי במדרגות ברגלי עכביש לבנות, בידי חבילה רוחשת
חיים כתופת. הדפתי את דלת הכניסה הראשית וחשיכה נפרשה לפני.
עצי האלון הפכו לגושים שחורים ומשב רוח חם רשרש באמיריהם. אדים
כחולים עלו מן האדמה המתנשמת, מתפתלים כנחשים סביב אור הפנס
הצהוב, הניצב כפוף-גו בכיכר. דממת קבר. הנחתי את החבילה הרוחשת
על גבי האדמה מתחת לפנס. הרמתי אבן כבדה על מנת להנחיתה על ראש
העטלף והשלכתי אותה ממני והלאה בזעם. לעזאזל הכול. תפסתי בקצה
הפיז'מה וניערתי אותה בחמת רצח. העטלף התגלגל לו דרך המכנס
הימני ונשר כגוש זפת, עיניו כחרוזים שחורים, בורקות ויוקדות.
הוא פרש את כנפיו באבחה חדה והרקיע מעלה אל מעבר לעצים ונעלם
באפלה. "ואל תחזור" לחשתי בזעם, משליך בבחילה את מכנסי הפיז'מה
לפח האשפה.
חזרתי לחדרי והתפשטתי כעוס. כיביתי את האורות ונכנסתי למיטה.
מספיק עם זה, לעזאזל. מספיק עם כול השטויות. בואי אלי שינה.
בדיוק כשאחזה בי השינה, הטלפון מצלצל.
"האלו," אני אומר בצרידות לשפופרת, "האלו, האלו, מי זאת?"
דממה. טרקתי את השפופרת. נמאס לי. ממש נמאס לי ממשחקי הצייד
העלובים האלה. התכנסתי מתחת לסדין, נחוש בדעתי להירדם, והנה
הטלפון מצלצל שוב.
"האלו," אני צועק בזעם, "אולי מספיק, לעזאזל איתך, מי שלא
תהי."
ובעוד השפופרת רועדת בידי מרוב חימה, נשמע לפתע בדממה הרוחשת
כמו חרחור או הד, על-קול, אל-צליל, המלחשש באלם-קול, "תודה על
השחרור, על השחרור תודה, אותך לא אשכח, לא אשככחחך," וצליל של
ניתוק.