האולם מלא בקהל.
אנשים שבאו לצפות בה, לראות אותה מופיעה.
רעש נשמע מכל מקום, לחשושים, ציפייה לתחילת המופע.
20:30 בדיוק.
הזרקורים נדלקים בזה אחר זה,
מופנים אל הבמה.
שקט שורר באולם למשך שלוש שניות בדיוק.
ואז הקהל מתחיל למחוא כפיים.
לצרוח.
להשתולל.
היא עולה לרחבה המוארת,
עומדת בדומייה כשראשה מביט מטה.
הקהל נודם.
ואז מתחילה המוזיקה.
צלילים נשמעים מכל רחבי האולם,
אופפים את אוזני כולם.
והיא מתחילה לזוז.
לנוע.
לרקוד כמו שמעולם לא רקדה.
וכולם מביטים בה עצורי נשימה,
לא ממצמצים כדי שחלילה לא יחמיצו, אפילו לא מהלך אחד שלה.
מאות עיניים נעוצות רק בה,
והיא רוקדת על הרחבה כמו ספינה השטה על גבי הים.
כה מרוכזת בריקוד,
כה מרוכזת בכל תנועה ותנועה.
והוא איחר.
פתח את דלת האולם.
היא הביטה.
ונפלה. |