כך הכל נגמר בשבילי. כך חיי, אבדו את טעמם ואת טעמן, של שפתיך
מתוקות, כזיכרוני, המשתוקק אליך.

                                     

אני הכרתי בחור. הוא היה בסדר. לא ממש אהבתי אותו, אבל אתם
יודעים איך זה הולך, הבולשיט הזה של "מותק, הוא הבן של החברים
שלנו!" ככה רוב ההורים. אתם לא חושבים? הוא היה מאוהב בי. אתם
בטח כבר הבנתם, שלא ממש סבלתי אותו. הוא היה אומר לי לעשות
משהו. לא רציתי, הוא החל לצעוק. איים. אני פחדתי, מה יכולתי
לעשות? יום אחד, כרגיל, אני הלכתי לחדרי (חדרנו יותר נכון).
הוא לא היה שם, זה היה חשוד. הוא תמיד, ניסה לנשק אותי.
ולעשות, מעשים. אך הייתי שמחה. אולי הוא הלך לאנשהו. אט-אט
זחלתי אל בין הסדינים. חשתי בחמימותם. מכל עבר. עיניי החלו
להעצם באיטיות. הרגשתי שאני לא מתפקדת יותר, נרדמתי.
קמתי לשמע ציוצי הציפורים. מזמרות, את השמחה שלא הייתה בי.
ראיתי אותו, שוכב לידי. מחכה שאתעורר. הוא שאל לשלומי,
ובחלקלקות ניסה לנשקי. אמרתי שאני הולכת לשירותים. נכון, באמת
הלכתי לשם. הבטתי רגע, במקלטי. חשבתי על זה זמן מה, אני לא
אסבול יותר, אם לא יהיו לי חיים לסבול. בלעתי רוק. לא העזתי.
קראתי לו שאני הולכת לקניות. הוא תפס בידי. צמרמורת הגיחה בכל
גופי. הוא הזהיר אותי, שלא אברח. אחרת, הוא לחש בקול צרוד ודק,
אחרת את לא תצאי מזה.
בלעתי רוק שוב. הרגשתי אותו עובר במעלה גרוני. רצתי החוצה,
הלכתי לדוכן הפירות. הקונה, לא נראה לי מוכר. בדרך כלל יוסף,
איש סודי, תמיד היה שם. שאלתי את המוכר מה קרה. כאשר שמעתי,
הסטתי את ראשי. בכדי שלא ייראו את דמעותיי. הוא מת. גימגמתי,
אמרתי לאיש. אני הולכת עכשיו. הוא הסתכל עליי. קרא לי, בכדי
שאחכה.
היה בו משהו מיוחד, גרם לי לחיוף קטן וחולף.הוא ניסה לעודד
אותי. אמר שיוסף מת מזקנה. רציתי להודות לו, אך חשבתי שהוא כבר
קלט את זה. לפתע מעדתי. צעקתי בכאב, כאשר זב דם מברכי. האיש
נבהל. הוא מיהר לרכון לעברי ולעזור לי. היו לו תחבושות ומיכל
מים. איזה מזל חשבתי לעצמי. הרגשתי בליבי, שאולי הגורל גרם
לכך. חייכתי חיוך קטן לעצמי. הוא גם מעד. סנטימטר משפתיי. לבי
פעם בהתרגשות. ולרגע אחד, היה נדמה לי כי הוא מביט בעיניי
ומתקרב, עוד סנטימטר. עד לשפתיי. הרגשתי, את שפתיו. תשוקה עברה
במורד גופי. אמרתי שאני חייבת ללכת. הסתלקתי. ראשי עוד שקע
במחשבות. זה היה מתסכל. לא ידעתי מה להרגיש. הוא היה כל כך...
מושך. הוא משך אותי. אהבתי להרהר על הרבה דברים בחיי. תעסוקה
נחמדה.כאשר חזרתי, בעלי הביט בי בכעס. איפה הייתי כל כך הרבה
זמן שאל אותי. עניתי. שקניתי הרבה. הרי הוא רוצה שיהיה לו אוכל
לא?
הוא הסתכל עליי, מבט מלא משמעות. כאילו הזהיר אותי.
ואני, אני כבר חיכיתי למחר. אני חושבת שאגיד ששכחתי משהו,
לקנות...
אם רק אראה את פניו, עיניו, ארגיש את שפתיו, זה יאיר לי את
היום. וכך אליו הלכתי. לא דיברנו הרבה.
כאשר אמרתי לו להת', הוא נשק לשפתיי. הפעם, נשארנו כמה שניות.
הבטתי בעיניו. כה טובות. התחלתי לחזור. עצרתי לפתע. הסבתי את
ראשי, ולחשתי לו במתיקות, אני אוהבת אותך.
חזרתי לביתי בהרגשה טובה. פעם ראשונה, היה חיוך כנה על שפתיי.
פתחתי את הדלת. בפתאומיות הרגשתי סטירה. ראיתי את בעלי, נותן
לי עוד סטירה. בלחי השנייה. בעוצמה כה חזקה. הרגשתי נורא, לחיי
היו אדומות. זעקתי בכאב רב. הבטתי אליו, בעיניים עם דמעות.
דמעות קטנות, אך כואבות. יותר מתמיד. הרמתי את ראשי.הבטתי
אליו. הוא גער בי בכעס. אמר, כי הזהיר אותי. ראיתי אותו הוא
לחש. הוא עלה, לאחר שזרק לעברי בכוח מצלמה, עם תמונה. שפתיי
דיממו, דם זב, הרגשתי אותו. אדום, מתוק אך צורב. החלטתי ללכת
לשירותים. ראיתי, את האקדח. בלעתי רוק, החלטתי. ניגשתי אל
האקדח, היה קטן. אך חזק ידעתי. קירבתי אותו אל ראשי, ידיי
רעדו, בדממה. ודמעות, יורדות, זולגות, אחת אחר השנייה. יכולתי
לשמוע אותן, נוגעות ברצפה. בדממה מוחלטת. הבטתי בתמונה שהוא
זרק לי. ראיתי, את האיש. כמהתי אליו. שלום לחשתי לו. אני מקווה
שאפגוש אותך, אני אוהבת אותך. לחשתי. בקול קטן, מתוק. ידי
רעדה, בעוד אני לוחצת על ההדק. בום. זהו. זה נגמר. לא אצטרך
לסבול יותר. גם בגיהנום, לא ארצה לחזור לכאן.