[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורנית בלנק
/
שיערות

ישבנו במרפסת, שתינו קפה ושיחקנו קלפים. מאז שחליתי התחלנו
לשחק בטירוף. קלפים, רמי קוב, פאזלים, כל מה שיש. שיחקנו כאילו
המשחק יוכל להשכיח מאתנו את עובדת המחלה או יגרום למציאות
להראות נוראית פחות. מצד שני, המשחקים רק הזכירו לי כל פעם
מחדש את הגידול, שיושב לי בדיוק במרכז המוח, מאחר ובלעדיו לא
הייתי מגיעה למצב שבו אני ושני ההורים שלי יושבים במרפסת
ומשחקים טאקי אחר הצהרים, זה פשוט לא משהו שקורה בדרך כלל,
פשוט לא.
באותו היום למדתי לראשונה את הפחד. כן, זה מפחיד לחלות וכבר
פחדתי לא פעם בעבר, אבל באותו אחר הצהרים במרפסת של בית הורי
ממש הבנתי את הפחד, חשתי אותו בקצות אצבעותיי, טעמתי אותו
בלשוני, הרחתי אותו.
על שולחן הפלסטיק הלבן במרפסת גיליתי לראשונה שהשיער שלי נושר.
קווצות קווצות של שיער נפרדו מהקרקפת שלי ונשרו על השולחן ליד
כוס הקפה. הרמתי את היד כדי לגעת בראש ולבדוק את העניין וכן,
גם על היד היו שערות, שפעם היו מחוברות לי לראש ועכשיו כבר לא.

מאותו רגע, לא יכולתי יותר להתרכז במשחק, הפחד חלחל ואתו
המחשבות. מה? מטפחת או כובע? ומתי יתחיל השיער לצמוח שוב? ומה
יהיה, מעכשיו תדבק בי תווית "חולת סרטן" ואני אקבל מבטי חמלה
מאנשים ברחוב?
את מבטי החמלה הראשונים שלי, יותר נכון לומר מבטי הכאב, קיבלתי
מההורים שלי. הם הביטו בי בכאב כזה של "הלוואי ויכולנו לשנות
משהו", אבל הם לא יכלו ואני פחדתי להסתכל במראה ובאותו הערב לא
חפפתי את הראש מרוב בהלה. פחדתי אפילו לגעת בראש, מפחד שעוד
שיער ייפול מהראש אל הקרקע.
ידעתי שהשיער אמור לנשור. ידעתי כי אלה הן תוצאות הטיפול
הרפואי בגידול הארור וכבר הכנתי את עצמי לאבדן השיער והיעלמותו
של כבודי העצמי. אבל כנראה שאף פעם אי אפשר להיות מוכן מספיק
לקרחת, במיוחד כשאתה בן עשרים ומשהו וכל החיים לפניך.
המחשבות השחורות לא נעלמו כשהנחתי את הראש על הכר. ההפך, פחדתי
לזוז בתנועות ראש חזקות מידיי, כדי לא להרגיז את השיער הנושר
ופחדתי מהבוקר שיגיע וימצא את הכר שלי מלא בשערות שפעם היו שלי
ועכשיו כבר לא. פחדתי מכל מבט במראה ובעיקר, פחדתי מהעתיד,
שנראה פתאום מאד לא ורוד.
אחר כך, כבר התחלתי להתרגל. למדתי לחבב את הקרחת שלי ואת
כיסויי הראש השונים בהם נאלצתי להשתמש כדי לא לסחוט בכוח מבטי
חמלה או זעזוע מהעוברים והשבים. אפילו פיתחתי סימפטיה לכל
הקרחים למיניהם שעברו ברחוב והחלפתי אתם מבטי הזדהות ושותפות
בגורל. התחלתי לחבב אפילו את זמזומה של מכונת הגילוח, שהעברתי
על ראשי חסר השיער פעם בכמה ימים, כדי למחוק את שאריות השיער
שעוד נשאר שם, עקשן למרות הניסיונות הרבים להעלימו.
למדתי אפילו ליהנות מכל העניין עד כמה שאפשר. לא צריך לחפוף את
הראש או לקנות שמפו, לא צריך להסתרק ואין ימים שהשיער נראה כמו
הגיהינום, כי פשוט אין. לפעמים הבטתי בתמונות מהעבר רק כדי
להיזכר איך הייתי נראית עם ולפעמים הייתי חולמת בלילות על יד
שאני מעבירה בשיער ורק בבוקר הייתי נזכרת שאין בכלל במה להעביר
את היד.
בסופו של דבר למדתי מה זה אומר לא להסתכל במראה במשך תקופה ועד
כמה לא חשוב המראה באמת. הניסיון היה קשה ומר, המבטים ברחוב
צלבו אותי כמו סכינים והקרחת שלי בהקה למרחקים ארוכים אבל
שרדתי. אני אפילו התגעגעת אליה, לקרחת שלי ולמכונת הגילוח
שנשכחה לה באיזה מקום.
רק טאקי אנחנו עוד משחקים לפעמים. אבל עכשיו, לא בשביל לשכוח
את המציאות ולא בשביל להעביר את הזמן. אנחנו פשוט משחקים כי זה
כיף אבל כבר לא במרפסת, כי החורף שכבר הגיע מזמן לא מאפשר זאת.
לפחות עכשיו יש לי קצת שיער שיכול לחמם את הראש. גם זה משהו,
לא?

20/01/2000







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זוהר לא מת
האשכנזים רצחו
אותו


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/00 13:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורנית בלנק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה