New Stage - Go To Main Page


תעלומת הגולם המאוהב
חלק ח' -הגולם שהפך לכמעט אדם נוקם.

מצמרת  העץ הגבוה, שצמח לא הרחק מהנהר, נשמעו שתי קריאות
העורב: "קרא! קרא!" כעבור זמן קצר נשמעה שוב הקריאה הכפולה:
"קרא! קרא!"
"זה סימן" קרא  פראניק. הם באים שניהם: הגולם והנערה. חברה,
להסתדר מהר."
הנערים הסתדרו במהירות בחצי עיגול, שסגר את המעבר בשביל הצר
ואף התרחב לצדדיו. עתה נראו הבאים. תחילה צעד בצעדים כבדים
הגולם, כשעל כתפיו אסל עם שני דליים גדולים ולא רחוק ממנו צעדה
רייזלה, שקיבלה הוראה מאביה לא להניח לגולם להופיע בין אנשים
לבדו.
כאשר התקרב הגולם אל הנערים, פתחו אלה בשירה עליזה: "חוסן כלה
מזלטוב!  גולם ורייזלה  מזל טוב!"  הם לא הסתפקו בשירה, אלא
ליוו את הצלילים במחיאות כפיים, הרמת ידיים לשמיים וכל זאת,
כדי לחקות את בחורי הישיבה בשעת חגיגות או ביום חתונה.
למראה הרוקדים והמזכירים תוך שמחה ומחיאות כפיים את שמו ואת שם
רייזלה, נעצר הגולם וכאילו הזדהה עם שירתם, החל אף הוא מוחא
כפיים. תגובתו  של הגולם עודדה את הנערים והם הקיפו את שניהם
במחול מעגלי, כשהם קוראים בקצב ובהתלהבות:"חוסן כלה מזלטוב!
גולם ורייזלה חוסן כלה! חוסן כלה!"  "גולי", קרא לגולם רייזלה,
"אל תשמע להם. בבקשה. אתה צריך להביא מים הביתה!" "חברה, שמעתם
איך היא קראה לחוסן שלה: 'גולי' (עירום, בלשון סלאבית). "איך
היא לא מתביישת ללכת עם יצור, שהוא   עירום?" שאל אחד הנערים
שאלה תמימה. "מה יש לה להתבייש", הגיב פראניק, "מה יש לו
להסתיר, לו היו לו מכנסיים כמונו?"
"נכון! אין לו כלום. אין לו מה להסתיר והוא אינו מתבייש, כשבא
בין הנשים, שמביטות הסקרנות לאותו המקום, ששם גבר מחזיק
במכנסיים.."
"רפ! שוואנץ!" קרא בניצחון פראניק, "ובגלל זה הוא אינו גבר.
אתה יודע ידידי,"
פנה  אל הגולם, "לו היית גבר, אז היית מוליד לרייזלה ילדים
חזקים ובריאים ולא כמו  תלמידי ישיבה אלה חלושלשים , חיוורים
ורועדים עם נשיבת הרוח, כמו עלים.
אני בטוח שרייזלה הייתה מעדיפה אותך עליהם כחוסן כלה, אבל
מה..."  כאן לבש פראניק על פניו מסכה עצובה וכמעט שפרץ בדמעות:
"לוי! לא תוכל להיות חוסן כלה של רייזלה. בשום אופן. לוי!"  
והוא  סימן באצבעו המראה סימן שלילה:"לא! לוי עם אלף!"
וכמו בטרגדיה היוונית חזרו אחריו הנערים:"לא, לוי עם אלף!" ואף
הם סימנו באצבעותיהם סימן שלילה.
"ולמה כל זה?" קרא בקול טראגי פראניק, "כי הרבי שכח להצמיד
לגופו, כמו לכל בן אדם  איבר נוסף לפי גודלו. ע רווה! כן
ידידי, אין לך ערווה ולכן לא תוכל להיות חוסן כלה לרייזלה,
שאתה מת אחריה שתהיה שלך."
"גולי, רייזלה כועסת עליך, שאתה במקום להביא הביתה מים מקשיב
לדברים גסים אלה" קראה רייזלה בקול נרגז.
בדרך כלל  די היה לפקודה הרגילה של בת הרב, שימלא מיד את
משימתו, אך  מלים עבריות, אף אם בודדות ומובנות לו, עוררו לפתע
בגולם סקרנות, רגש לא ידוע עד כה, שאף הוא לא היה מסוגל להתגבר
עליו.
היסוס זה במילוי פקודה על ידי המפלצת, לא  נעלם מעיני פראניק
והוא המשיך ללבן את האש:
"אלה הם דברים גסים אצלך. דברים שאף  האדון שבשמים ציווה על כל
חי. לכל זכר תהיה נקבה. סוס וסוסה, כלב וכלבה, יון ויונה, אדם
וחוה! האם אלוהים בעצמו לא עשה בשביל האדם הראשון את חוה? האם
זאת גסות, שנוסף לעבודת פרך, רוצה גבר קצת פינוק מאישתו, להיות
אתה כל הזמן, יומם ולילה. האם יצור זה, המקשיב לדברי אין לו כל
רגש והוא רק, כמו שאביך טוען הוא סתם כלי, כמו  מגל או קלשון
או גרזן, שהוא כלי בידי בן אדם?"
"ככה יצר אותו אבי!" קראה   כנגדו רייזלה.  "ככה? אם כן מדוע
את קוראת לו בחיבה :'גולי'? ומדוע את מתפנקת, כאילו היה חוסן
שלך ואומרת לו: "רייזלה כועסת עליך!" מי זה כועס על כלי? ומי
זה מדבר אל כלי?  תודי את אמת, שמא את כועסת על אביך הקדוש,
שדאג לכל ובכוונה לא הצמיד לו ערווה."  לפתע נשמע קול עמום,
שזעזע את כל הנוכחים: "ערררוה!!"
הקול יצא מפיו של הגולם, שמאז שנברא והצהיר: "אני מוכן לשרת
אותך רבי!"  עבד, כשנדרש ולא השמיע צליל. היה זה פראניק, ששם
קץ למבוכה:"הבינותי אותך ידידי. אתה פשוט רומז לי, שאינך מבין
את המילה: ערווה. אין בעיה .מיד אמחיש לך ותבין במה מדובר.
חברה להפשיל את המכנסיים!"  "שלא תעיזו  נבלות שכמוכם!" קראה
בהיסטריה רייזלה.
"שלא נעיז? ומי את שנותנת לנו פקודות. כאן רק אני נותן פקודות
ומי שרוצה להקשיב לדברי, זהו החוסן שלך, שאני רוצה לעזור לו.
נכון? ואם לא נאה לך לעמוד בין נערים, יכולה את להתרחק."
"אני אעשה זאת. אני לא מוכנה להתבונן  בדברים כה מגעילים. אבל
אתה תשלם  עוד בעד מה  שאתה עושה.  תשלם ביוקר, כשאספר לאבי,
מה  אתה  מעולל לגולי"
"ספרי, ספרי ועכשיו  אל תפריעי לשיעור שלי. מוטב שתתרחקי! ואתה
ידידי, תניח לאסל שלך ותתקרב לנערים אלה, שמציגים לפניך, כולם,
בלי יוצא מן הכלל את זנבותיהם. לו עשו לך היה גדול, כמו של פר.
אל תחשוש והתקרב אליהם."
קולו המעודד של פראניק השפיע על הגולם. הוא הניח לאט לאט את
האסל עם הדליים הריקים על האדמה והחל בוחן  בקפדנות את זנבות
של   הנערים. הדובר צדק. לכולם היו זנבות, שהיו מכוסים על ידי
מכנסיים ורק הוא התהלך בלי מכנסיים ובלי זנב. כאשר ניגש אל
פראניק , התכופך ובדק במבטו את ההבדל בין שלו ושל יתר הנערים.
זאת הייתה הזדמנות, שאפילו בחלומותיו הנועזים ביותר לא לקח
בחשבון. אין זאת, כי כך חשו גם הנערים שלו:
"מה אתה מחכה  פראניק ? תטביל את המפלצת!"  "על זאת חשבתי",
ענה פראניק בקול עליז.
הוא נטל בידו את  נושא השיחה וזרם צהוב, המדיף ריח לא נעים
כיסה את חזהו של הגולם. טיפות אחדות הגיעו אף למצחו.
"מנווול נבזה!" נשמע קול היסטרי של רייזלה ומיד אחר כך פנתה אל
הגולם, הניצב מופתע,  מבלי לדעת איך להגיב:"היכנס למים! מ הר !
רחץ את גופך ! שפשף חזק! מהר!"
הוא לא הבין את רוב המילים שאמרה, כגון: רחץ! שפשף!, אבל  צליל
קולה  הבהיר לו, שמסוכן לעמוד מול היצור המפתיע הזה והוא מיהר
להיכנס לתוך הנהר. המים  במקום שנעמד הגיעו לחזה והוא מיהר
לחקות  אנשים אחרים, שראה ליד הנהר. הוא  שפשף את חזהו, כפי
שרייזלה ציוותה אותו. המים הקרירים היו  נעימים והוא החל לשחק
בהם ולהתיז מסביב, כשהוא מנסה  אף תוך שובבות לפגוע בנערים
העומדים על הגדה ומתבוננים בו:
"מה עשית  לו פראניק? המפלצת ממש נהנית ומשחקת, כמו ילד קטן.
גולם שכמוך, צא מהמים. אתה מזהם אותם בגופך היהודי המסריח! אם
הוא יישאר עוד זמן מה בנהר, הוא עוד ירעיל את המים, כמו
שיהודים עשו כבר לא פעם. צא מהמים, אומרים לך!"   עמידתו של
הגולם בתוך המים הצמיחה אף בפחדנים   אומץ. אחד נטל חלוק מהחוף
וזרק אותו על הגולם. מיד  קמו גם חבריו וברד חלוקים  ניתז
מגופו המוצק, כמו זבובים טרדניים. הגולם עמד בתוך הנהר, והתיז
סביבו מים. מורגש היה שאף מפלצת זאת לא שמה לב לחלוקים ונהנית
ממצבה הנוכחי.
לפתע פגע במצחו  חלוק גדול  ובעל קצוות חדים.  מבטו המהיר
הספיק עוד לגלות, שהזורק היה אותו נער, שגרם לו לעמוד במים. אך
הפעם לא הצחיק אותו החלוק.
קצוותחו החדים כמו להב הסכין קילפו מתוך מצחו שכבה דקה של חימר
ויחד אתה  חתכו את  הרגל העליונה של האות 'א', שפתחה את כתובת
המקודשת  א מ ת.
מבלי לדעת איך קרה הדבר ומה גרם לו  ל השמיע  קול , הוציא
מגרונו צעקה מאיימת:
"אני יהרוג אותך!"
פראניק, שעמד על הגדה, פסוק רגליים  , גאה מזריקתו המוצלחת,
ענה לו בקול לעגני:
"אתה יהרוג אותי? מי מפחד מפניך? אני בא אליך. נראה מיד, אם
אתה  גיבור כזה  גם במים ויודע לשחות, כמו דג טורף!,
בטרם הבינו הנערים מ ה ברצונו לעשות   , פרש את זרועותיו וקפץ
למימי הנהר,  הרחק מיריבו:
"בוא, גולם מזוהם!" קרא אליו, " תפוס אותי ויהרוג אותי. בוא
מהר, כי עוד מעט יעלו המים וממילא תטבע בהם, כמו כל אבן. בוא
גולם, תושיט את זרועותיך הארוכות ונסה להרוג אותי. חפש אותי
מטומטם שכמוך והילחם בי!"
עודו הגולם  מביט בפליאה על היצור הקטן, שהזמין אותו להילחם
אתו, נעלם לפתע יריבו, כאילו המים בלעו אותו.
זה היה התעלול המפורסם של פראניק, שהיה  מתערב, שהוא יכול
להישאר מתחת למים אפילו 10 דקות. עודו מתבונן הגולם,  תרו
עיניו אחרי תנועה  חשודה בין ענפי השיח, שפשט  הרחק מעל המים
את ענפיו, שבנו בתוך המים בצורה טבעית מערה  המסוגלת להסתיר
בתוכה כל  האוחז  בענפיה ולנשום באופו חופשי דרכה.
הגולם הסקרן התקדם צעד אחד גדול וזהיר אל  השיח. המים כיסו עתה
את כל חזהו, אך הוא  הרגיל בעקירת עצים  צעירים, אחז במרכז
השיח וכרגיל העמיד מולו את כל כוחו. השיח שהמים במשך זמן רב
חשפו את שורשיו, נעקר בקלות ובין ענפיו נתגלה גוף לבן. הגולם
הרים בקלות את השיח עם הגוף הלבן והשליך אותו הרחק לתוך גלי
הנהר. הוא עקב בקפדנות אחרי השיח הצף על פני המים והרגליים
וזרועות, שפירפרו בלי הרף  ,תוך מאמץ להשתחרר מהענפים  שכמו
אזיקים נצמדו אליהם ולא נתנו להם להשתחרר. השיח  התהפך פעם עם
ענפים למעלה  ולפעם עם השורשים והתרחק במהירות  הרחק, הרחק
מהחוף אל המים העמוקים, שנשאו על גביהם  ספינות מסחר. וכשנעלם
השיח מעיניו נפלטה מחזהו נהימה, כשל חיה:
"אני יהרוג את כולם!"
לפתע מבלי לדעת מהי הסיבה, הפך הגולם השקט והממושמע תמיד
למכונה קטלנית, כשראשו שקלט אך ורק  הוראות בדבר מילוי חבית
במים או הבאת עצים מהיער, הפך לפתע לתוהו ובוהו של  מחשבות
המתרוצצות והנלחמות זו בזו, שתוכנן היו:  להכות, להשחית,
לשבור, להרוג הכל שיראה , כדי לנקום את  הביזוי והלעג של
יצורים, שלא התהלכו כמוהו עירומים והיו להם זנבות. כולם, כולם
בלי יוצא מן הכלל יכלו להיות בעתיד חוסן כלה ורק הוא הנאמן
תמיד והממושמע לא יכול היה להיות חוסן כלה של  רייזלה, כי
היוצר שכח להצמיד לו זנב. עתה ידרוש מהיוצר, שיתקן את המעוות,
כדי שיוכל להיות חוסן כלה עם רייזלה שלו. זה ברור, שרייזלה היא
שלו ועליו הוטל לשמור עליה ולהיות תמיד על ידה.
אבל בינתיים  ימחק את כל החבורה, שלעגה לו והתייחסה אליו,
כאילו הוא היה גרזן ולא בעל גרזן, שאותו הוא יכול להרים על מי
שרצה. הוא ינקום בהם! הוא יהרוג אותם!
הוא הסתובב בתוך המים, אחז  בולי שני עצים שצמחו על שפת הנהר
ומשך את גופו למעלה לתוך סבך השיחים. כאשר  יצא מתוך השיחים,
דבר הראשון שנתקלו עיניו הייתה חבורת נערים, שהביטה עליו במבט
מזוויע, מבלי יכולת לזוז, כאילו היפנט אותם.
מבלי לחשוב אחז את הנער הקרוב ביותר ברגלו והשליך אותו אל
השיחים. את השני זרק אל המים, כדי להטביע אותו, כמו את הקודם.
לפתע הבינו העכברים  מה טיבו של  החתול האכזרי ותוך צעקות
פראיות החלו לברוח. ובעקבותיהם, כמו דמון הנקם, כשעיניו
האדומות בוערות באש זרה, רץ בצעדים הארוכים הגולם, כשזרועו
הכבדה  קוצרת לימין ולשמאל. בראש, בגב ובזרוע.
"אני יהרוג אתכם!" נהמה בלי הרף החיה, שבו.  סוף סוף הגיעו
הנערים לביתם, שבו קיוו למצוא הגנה. הם פתחו תוך צעקות את
הדלתות וגם אחרי שסגרו אותן המשיכו לצעוק:
"המפלצת רוצה להרוג אותנו!"  "מי? למה?" נשאלו על ידי ההורים
המבוהלים. אך בטרם נענו, ענה להם הגולם. שמשת החלון המנופצת
בישרה את בואו ומיד אחר כך הלמו פטישיו על הדלת, עד שנשברה
ואיפשרה לו לחדור לתוך החדר. הוא פתח מיד במכות בכל חי, שנתקל
בו. אדם אמיץ אחד נעמד מולו כשקלשון חד שיניים בידו.  הגולם
משך לו אותו מידיו ושבר, כאילו היה כפיס עץ דק. אך הוא לא נגע
באף אישה או נערה. לא, רק את בעלי זנב גדולים וקטנים.
עתה  כשהתברר, שהבתים אינם משמשים הגנה מפני השד העירום, יצאו
כולם לרחוב ופתחו בבריחה מבוהלת. לאן?  "צריך להודיע מיד
למשטרה!"  זעק שומר  החוק.
"איזה שוטר יעיז להתקרב אליו, כדי לעצור אותו?"  "נלך לכומר!"
"ומה יעשה  הכומר עם תפילות שלו נגד יצור זה שנוצר על ידי
כישופים?"   "אזרחים! האם נטרפה עליכם דעתכם מרוב הפחד ? מי
יצר אותו? מי שולט בו במילה אחת בלבד? הרי ראינו כולנו בשעת
המפגש עם הקיסר. הרבי."  "נכון, בואו ונלך לרבי. היכן הוא?
"מה השאלה. היכן נמצא הרבי ובפרט ערב שבת. ברור שבבית הכנסת
הישון!"
"צודק. בואו ונלך כולנו ונאמר לו שבלעדיו לא נזוז מבית
הכנסת!"
"הולכים לרבי! הולכים לרבי!"    כבר מרחוק שמע הרבי ויחד אתו
כל המתפללים בבית הכנסת הישן הוא "אלט נוי שול" את  זעקות
ההמון. היה ערב שבת והרבי ישב, כרגיל בקבלת השבת ובקול שהקסים
את כל הקהל  השמיע את מזמור שיר ליום השבת.
כאשר נראו בדלת ראשוני הבאים, קם מיד המהר"ל ושאל:"מה קרה
רבותיי? במה אוכל לעזור לכם?"
"אתה יושב לך כאן בנחת ומזמר, כמו באופרה והגולם שלך משתולל,
כמו שיכור ומאיים על כל פראגה להחריב אותה."
"רבותי, טעות חמורה, שמא זה לא הגולם. הגולם שלי ישן  עכשיו
שנת ישרים."
"אם זאת הוא עושה תוך שינה", נשמע קול נרגז, "מי יודע, מה
יעולל כשיהיה ער!"
"רבותי, אני בעצמי.. הו אלוהים, אנא סלחו לזקן השכחן. כל ערב
שבת לפני התקדש החג, אני בעצמי גורם לו לא להתנועע, אבל היום
בגלל  העבודה הרבה פשוט שכחתי
'לנטרל אותו והוא.. מה בעצם עשה? האם שוב  שפך יותר מדי מים?"
ניסה הרב להתבדח.
"הפעם לא שפך  מים, אלא דם. שניים מילדים לא שבו הביתה ואלה
שהצליחו לברוח, כולם חבולים ופצועים. אבל, למה לדבר  ? במקום
זה  לך מהר ועצור בו לרצוח את ילדינו ואותנו."
"אני כבר הולך, גם אם קשה לעזוב את הקהל הקדוש הזה בשעת
התפילה."
"זהו קהל קדוש ואנחנו בעיני  הגולם ואולי בעיניך קהל טמא,
שאפשר לטבוח בו?" קרא בזעם  בעל האטליז.   כדי למנוע קטטה,
שיכלה להיגמר בפוגרום, פנה  הרב לקהל המתפללים:
"רבותי, אומנם אסור לתת לחכות למלך או למלכה שבת, אבל לימדונו
חז"ל, שפיקוח הנפש דוחה שבת. אמנם אינני יודע, מה מידת פיקוח
הנפש, אבל נאמנים עלי דברי  אזרחים מכובדים האלה, שנשקפת להם
סכנה עקב התנהגותו הלא נאותה של הגולם, ששכחתי להרדים אותו ערב
שבת.  אין לי כל מושג, אם עוד מעט או בעוד זמן רב יותר, אשוב
לבית הכנסת ולא הייתי רוצה לחלל את השבת. לפיכך גוזר אני
עליכם, שתעצרו  בכל יכולתכם את בוא השבת, עד שאשוב. איך תעשו
זאת? פשוט!
לא תגמרו את מזמור לשבת! אם תגיעו לשורות אחרונות, מיד תתחילו
אותו  מחדש , עד שאשוב."
ומאז נקבע לכבודו של המהר"ל  מנהג  זה  בבית הכנסת "אלט ניי
שול" בפראג לומר מזמור זה  פעמיים  בקבלת שבת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/1/05 2:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה