תעלומת הגולם המאוהב
חלק ז' - פראניק מתכנן נקמה בגולם
אם המבוגרים קיבלו את הצעתו של ה'אדווקאט' לחכות בסבלנות ליום,
בו הגולם יקום על יוצרו ואז יאלץ הרבי להשמיד אותו, לא היו
הצעירים מוכנים לחכות לנקמה  על המפלצת המטומטמת, שהציפה את
בתי הנוצרים. לנערים לא הייתה סבלנות לחכות ועליהם היה לפעול
ובמהירות. ברור שהמתסיס  והממריץ לפעולה, היה כמו תמיד פראניק.
נער מופרע, שלא גמר אפילו את ארבע הכיתות, שלהחזקתן הקציב
הקיסר מלגה מיוחדת, כעידוד השכלה לשכבות עניות. כאשר יום אחד
המורה הנרגז נוכח אדישותו הקבועה לגבי שיעורי בית ולימוד שירים
בעל פה,  קרא לו לעלות אל הבמה, ששם ישב ובהצביעו עליו קרא
לתלמידים: " הנה לפניכם דוגמה של מטומטם ועצלן!" לא עברה שנייה
ופראניק התרומם על  שתי רגליו והלם באפו של המורה. מיד נשמעו
בכיתה  צעקות מבוהלות: "דם! הולך דם! הוא רצח אותו! הצילו!!"
מיד נפתחה הדלת  ובכיתה  נראה ראשו של השרת הראשי. עוד דקה
והוא הופיע עם חתיכת קרח, עטופה בבד והניח אותו על אפו של
המורה. הדם התפשט מיד על פני הבד הצחור. פני המורה הלבינו והוא
היה קרוב להתעלף. השרת המיואש פנה אל המורה:
"אנא, אדוני, אל נא תתעלף. אני לא רופא. אנא תחזיק את הבד עם
הקרח. אני כבר מביא את  כבוד המנהל!"  אין זאת כי פחדו של השרת
הראשי היה גדול, כשהעיז מבלי שנקרא לדפוק לדלתו של האיש  הבלתי
נראה לעתים קרובות. המזל העיר לו פנים. המנהל ישב  יחד עם
הרופא, שאץ מיד בעקבות השרת לכיתה, כשתיק כבד בידו. המורה
הגבוה הושכב על הרצפה, כשהרופא  רוכן מעליו  ומטפל בו. זה יכול
היה להיות מראה מצחיק, לולא ידעה כל הכיתה, מה חמור העונש
הצפוי לבריון. עתה  כשהבד שהצמיד הרופא, ספג רק טיפות בודדות
וקטנות, נכנס לכיתה המנהל:
"קום אדוני!" קרא בקול נרגז על המורה, "איזו דוגמה אתה נותן
לתלמידי בית הספר, הנושא את שמו של כבוד הקיסר?"  המורה קם
במהירות, כאילו הדם פסק כבר ללכלך את התחבושת:
"יסלח לי כבודו, אבל הרופא ציווה עלי את השכיבה. גם לתלמידים
זה לא מצחיק לראות דם של מחנכם ואני בטוח, שהם מתביישים שדווקא
מקרב כיתתם יצא בריון כה מטומטם, כן מטומטם, אינני מוצא כינוי
אחר לפעולה של יצור זה,  אלא.."
"שתוק מטומטם בעצמך או  שלא תצא  חי מכיתה  זאת!" הצטעק לפתע
פראניק, שניצב עדיין על הבמה, כמו פסל דומם, סמל של  זעם
ושנאה.
"מי הבריון, שהעיז לפתוח את פיו המלוכלך, מבלי שקיבל רשות
הדיבור או נתבקש  לענות לשאלה בשעת שיעור?" הזדעק המנהל. "אהה,
זה אתה ועוד ניצב על הבמה, כאילו עשה מעשה גבורה ומחכה לאות
הצטיינות. חכה נא,  בריונצ'יק,  אני הממונה מטעם כבוד הקיסר
רודולף השני ההאבסבורגי ומידיו קיבלתי קלף הממונה על  המוסד,
שהוא ייסד, קיבלתי יחד עם הקלף רשות  להעניש לפי ראות עיני, את
כל   פורעי סדר בגבולות שלטוני ובוודאי לשבור את ידי הפושע,
המשתמש בהן, במקום לעבודה, כפי שציווה  עליה הבורא למעשי קין.
כדי שכל אחד שירצה לחקות את מעשי הפושע ייווכח, שהחוק, שעליו
אני ממונה אינו  טוחן לאט, אתחיל מיד. השרת, הורד את הפושע
מהבמה ותלמד אותו לכרוע ברך, כמו  בכנסייה. כופף את ראשו יותר
נמוך. אינני רוצה לראות את עיניו המחוצפות של היצור הזה ,
המזכיר לי תמונות  מגיהנום. ככה! רק את עורפו  אראה. השרת
,הכרז על ראשית משפט!"  "בית המשפט!!" הצטעק השרת.
כל הכיתה קמה כאיש אחד ואז עלו על הבמה בטור מודרג: המנהל,
הרופא, המורה האוחז תחבושת על אפו והשרת הראשי, שהוריד  לאט
לאט מהקיר את הפרגול השחור, התלוי עליו. המנהל התיישב במרכז
ובעקבותיו הרופא, המורה ואילו השרת נעמד, כמו חייל המחכה
לפקודה, כשהפרגול בימינו.   "הנאשם", פתח המנהל, "הריני מזהיר
אותך, שלא תוסיף  מילה נוסף על התשובה הקצרה. אם אינך יודע את
כללי המשפט, הריני להודיעך, שכל תוספת לתשובה לכבוד השופט,
תעלה לך בצליפה נוסף על  המספר שכבוד השופט יקבע לך. ברור?"
"ברור!" נשמעה נהימתו של פראניק .  "ברור..מה?"  "ברור, כבוד
המנהל!"  "עכשיו אני לא מנהל, אלא שופט שלך. ברור?"  "ברור,
כבוד השופט!" קרא פראניק.
"אני רואה, שאתה לומד מהר מאוד את השיעור ואינך כה מטומטם, כפי
שהמאשים הגדיר אותך." "אינני מטומטם!" קרא בזעם פראניק, כשהוא
מרים את ראשו בגאווה.
"שתי מילים מיותרות שוות שתי צליפות נוספות. רשום זאת בבקשה
ביומנך, אדוני המורה!"
"רשמתי, כבוד השופט!" מיהר המורה להצהיר.
"יפה! ענה לי נאשם במשפט קצר, מה גרם לך  להרים את ידו  על
כבוד המחנך, שנקבע  על ידי ועדת החינוך של עירנו, להראות לך את
הדרך הנכונה בחייך ולהרחיב את השכלתך, לפי רצונו המפורש של
כבוד הקיסר, הוד מלכותו?"  "הוא הציג אותי לפני כל הכיתה
כדוגמה של מטומטם ועצלן." "זאת הייתה  הערכתו של  מחנך ומלמד.
הערכה מקצועית. ולפי דעתך טעה המחנך המקצועי והמלמד, שעבר את
כל המבחנים הרשמיים, בהערכתו?"  "טעה בהחלט!"
"ככה, פשוט! וזה הכל?"  "אם  אוסיף את נימוקי, יוסיף לי כבוד
השופט  תמורת כל מילה הצלפה נוספת וממילא לא אשכנע את האיש,
הקורא את עצמו מחנך ואין לו כל מושג על  עברו הפרטי של
תלמידו." "בית המשפט נותן לך רשות להבהיר את דבריך"
"אם ככה אפתח את פי ואוכיח, לכל חברי הכיתה, שאינני מטומטם
ועצלן!"  
"עליך להוכיח לבית המשפט ולא לחבריך!" העיר לו  השופט ביבושת.
"בסדר! אבא שלי הוא חוטב עצים, אמא יושבת בין המלאכים ושומרת
על ביתנו. אז אחותי בת חמש עשרה, שלא הצליחה לברוח לשמים,
מביאה מים מהנהר ומבשלת לנו ואני..אבא מהתחלה לא מצא בית הספר
חן בעיניו. הוא אמר, שזהו בזבוז זמן בשביל  ילד נבון, שמסוגל
לעזור לאביו. מגיל שמונה הטיל עלי לשאת שתי חבילות עם עצים.
שתי חבילות ובעד כל חבילה לקבל מהלקוחות חמש עשרה אגורות. עם
הזמן העלה את הכמות ואת הכסף שהצטרכתי להביא לו לפנות ערב. חמש
עשרה ועוד חמש עשרה הם שלושים, ועוד חמש עשרה הם ארבעים וחמש
ועוד חמש  עשרה הם שישים , עד שהגעתי לשבעיים וחמשה האלרים.
"מתי כבר תגיע לגולדן?" היה שואל אותי, "הכל בגלל הלימודים
הארורים!" אבל אני לפי דעתו של המורה לא למדתי כלום, כי מיד
אחרי שחזרתי  מהלקוחות הרחוקים ואכלתי דייסה  חמה עם חלב מהעז,
שחלבתי, שכבתי כמו פגר ליד האח ולא היה לי כוח לכתוב: כמה זה?
שלוש ועוד שלוש ועוד שלוש פחות שתיים הם שבע! ואחרי שהמורה היה
מספר לנו על מלך צ'כי ובת  המלך, שנאלצה מילדותה ללמוד לטינית
והנזיר הזקן הבטיח לה: "דיסצי פואלה, אגו טי פאצים רגינה"
("למדי ילדה, אני אעשה אותך למלכה", לטינית), אבל העם לא אהב
אותה, כי לא ידעה לדבר כמוהו צ'כית ועשה במקומה את אחיה, שהיה
חברמן למלך והיא  הלכה להיות למנזר..אז לך תענה, למה הייתה בת
המלך עצובה.."  "אנה הקדושה", לחש המורה בהתרגשות.  "בית
המשפט!!" השתיק אותו כבוד  השופט, "תמשיך נער!"  "אין לי מה
להמשיך. לו הייתי מטומטם לא היה אבי נותן לי לגבות את הכסף
המגיע לי בעד העצים ואף ילד עצלן בגילי לא סוחב חבילות עצים
ויש לו כוח להכין שיעורים, אני בטוח, שאפילו הבן של כבוד השופט
לא עושה דברים כאלה.."  "זה לא שייך לעניין!"
"האם  לרשום לנאשם צליפה נוספת?" התערב המורה.
"בעד מה?  זה הכל?"   "זה הכל! ממילא תצליף בי."
"בית המשפט שמע את טענות הנאשם עצובות עד כמה שהן, אך כל  זה
לא יכול היה לגרום לכך, שתלמיד ירים את ידו על  המחנך שלו ואף
לפצוע אותו .האם יש ברצונך
לבקש מהמורה שלך סליחה ולנשק  את ידו, במקום בקצה מגפו, כפי
שקובע החוק?"
"לא!  ה ו א  צריך לבקש ממני סליחה, על שקרא לי מטומטם
ועצלן!"
"צליפה נוספת בעד הערה המעליבה.  "האם אתה מצטער על המעשה
שעשית?"
"לא, לא ועוד פעם לא!!  עוד שאלה האחרונה? בן כמה אתה, אם
מותר לדעת ?"
"בן  עשר!" קרא  המורה.  "עשר חסר שלושה חדשים", תיקן אותו
פראניק.
"בסדר. השאלות נגמרו. בית המשפט סיכם את הטענות של שני הצדדים.
השרת!"
"בית המשפט!" הזדעק השרת.   כל הכיתה קמה כאיש אחד. אף היושבים
ליד המנהל / השופט.
"לשבת!" ציווה השופט. "בית המשפט לאחר ששמע את שני הצדדים,
החליט על פסק דין, שיהווה להבא דוגמה לפורעי החוק וסדר בבית
ספרי.  הנאשם, אף כי הוכיח תבונה , דבר המקובל גם אצל  פורעי
חוק רבים, עשה  דבר, שלא ייעשה ולכן קבע בית המשפט: הנאשם שלא
חזר בתשובה ולא הצטער על מעשיו יקבל בהתאם לגילו עשר מלקויות
חסר שלושה ונוסף לכך על התפרצויותיו..כמה אדוני המורה?"
"שתיים, ובעצם שלוש!" מיהר תוך שמחה גלויה להכריז המורה.
"אם כן, יחד שתים עשרה. הרופא  ישגיח על מצבו הבריאותי של
הנאשם, בשעת  נתינת מלקויות. לפי החוק  את המלקה הראשונה יוריד
עליו המאשים ואת היתר, כרגיל  ימשיך השרת הראשי. בית המשפט
גמר. נא לשבת ובשקט גמור ללוות את הוצאת העונש."
השרת, שידע את תפקידו הוריד מהקולב מקל קצר עשוי   עץ לבנה רך
ומסר אותו לפראניק שהתכופף בעצמו מעל הכיסא. היה זה מקל,
שמקבלי  מלקויות היו נושכים בו, כדי לא  לפרוץ בצעקה. פראניק
התרומם, הביט על הכיתה והחזיר תוך בוז גלוי את המקל לשרת. עתה
פנה השופט למורה:"אדוני המורה, על פי החוק מגיעה הצלפה הראשונה
למאשים. בבקשה, תתחיל!"
המורה חטף מידיו של השרת את המגלב, אחז בו בשתי ידיו והוריד
אותו בכל כוחו על  ישבנו של  פראניק. אף צליל לא יצא מפיו של
המוכה.
"אדוני השופט, האם אין צורך לשלשל את מכנסיו, כדי שיקבל ישר על
ישבנו?" שאל אותו. כלומר, האם החוק לא מצווה.."   "שלא תעיז
לגלות את  ישבני בגלויים, כי אז אני אהרוג אותך!" פרץ פראניק
בצעקה. "אין צורך בכך" העיר השופט, "אבל נוסיף לו שלוש  הצלפות
בעד האיום. השרת  תמשיך, אבל בלי רחמים. עיני מביטות בך!"
עתה התחיל תהליך  מלקויות שיגרתי, מקובל היטב בימים אלה,
כשהשרת תוך פחד מפני המנהל מניף בכוח את הפרגול ומוריד על
הגוף, שכבר האדים מההצלפה הראשונה.
"דם. רואים על המכנסיים דם, שיורד!" לא התאפק ילד אחד ופרץ
בצעקה מבוהלת למראה הדם.
"זה לא נורא. זה דם מהישבן ולא משום עבר  מועיל", העיר בשקט
הרופא.
"אבל רואים על מכנסיו פסים אדומים", קרא הילד.  "אל תתרגש
מיכאל" נשמע לפתע קולו של המוכה, "כך  הפרופסורים הופכים אדם
רגיל לג'יראפה. זאת חיה שיש לה פסים על כל הגוף."
"מעניין", העיר השופט, "מנין אתה יודע זאת? מהמורה שלך?"
"קראתי על כך בספר על אפריקה", ענה לו פראניק, כאילו השתתף
בשיעור.  השרת המבולבל משיחה זאת בין השופט והנאשם, נעמד,
כשהוא מחזיק את מגלב בידו ומביט פעם על  המוכה ופעם על השופט.
"מה אתה עומד? תמשיך! כמה  הכנסת לו?"   "עשר ועוד שתיים וחסר
שתים."
"כלומר, גמרת?"  "כדבריך, כבוד השופט", העיר בקול שקט  המצליף,
אף כי לראשונה בחייו, לא היה בטוח שאמנם גמר.
"עתה, כשהנאשם קיבל את עונשו, אני מודה בלי צעקות, כמו גבר,
מוכרח אני להודות, שאינני יודע, איך יתפתח  הדבר, לאחר שהנאשם
לא הביע חרטה ולא ביקש סליחה מהמורה. אמנם מבחינת החוק, הוא בא
על עונשו, אך במצב כזה אינני רואה, איך יתפתחו היחסים  הנחוצים
בין התלמיד והמורה, בעל האוטוריטה."
"אדוני המנהל, אין צורך לדאוג ולשבור את הראש, איך אני אמשיך
עם האו-טו-רי-טה. מרגע זה אני גומר עם בית הספר. לכם לא יהיו
עוד צרות אתי ואבא בוודאי ישמח , אם אספר לו, שגמרתי עם
הלימודים. רק אגמור עם הישבן, שקצת מציק לי ואהיה לעוזר רציני
של אבא והעיקר איהנה  מהחופש, מהאוויר הצח, ממי הנהר, מהיערות
הירוקים תמיד והציפורים השרות בין הענפים. מה עוד יכול בן אדם
לדרוש?"
כשבא למחרת השרת  לביתו של פראניק לקבל בחזרה את המדים שקיבל
בהיכנסו לבית הספר, שם לב שהמכנסיים הם מוכתמים ולכן לא
שימושיים:
"לפי החוק" העיר בקול רשמי, "מדים שמחזירים צריכים להיות נקיים
וראויים לשימוש על ידי תלמיד אחר."
"עוד יש לך משהו להגיד? מי גרם לכך שהמכנסיים מזוהמים, לא אתה,
שהרבצת לו  כל כך חזק. לידיעתך, זאת לא זוהמה. זה דם! דם
ששפכת." הצטעקה עליו אחות של פראניק, שמרחה שמן על פצעיו. "יש
לך עוד מזל, שאבא  שלנו איננו. הוא אמר, שאם יתפוס את התליין,
שפגע בכושר עבודתו של פראניק, הוא ישבור את ראשו באותו הגרזן,
שהוא חוטב עצים. ועכשיו הסתלק' מביתנו! מהר!"
מאז חששו כל תושבי הרובע להעסיק את פראניק, שבאופן מיוחד היה
רגיש לגבי כבודו. כאשר יום אחד הודיע לאנשים, שלהם הביא חבילות
עם העצים, שההובלה התייקרה בחמש אגורות, איש לא ערער ולא חקר
את אביו, האם  זה הוא קבע את ההעלאה. לכולם היה ברור, שההעלאה
באה מפראניק והם שילמו לו בלי בעיות עוד חמש אגורות לכיסו
הפרטי. מה זה בעצם חמש אגורות? אפס, אבל חמישה לקוחות הוסיפו
לפראניק רבע  טאלר ובמשך חודש טאלר שלם. מאז האירוע עם המורה,
אם הציע מישהו לפראניק עבודה, הרי כזאת שלא דרשה מגע אישי עם
המעביד.
אי לכך השאיפה להבליט את כבודו הפכה את פראניק במהרה למנהיג כל
הנערים, אף גדולים ממנו. איש לא ערער על  מנהיגותו ואם נמצא
כזה, שחשב שהוא עולה על פראניק בכוחו, שכח את  העובדה שפראניק
ידע לצלול, כמו דג  ובשעת שחייה עליזה במימי הנהר נמצא לפתע
ראשו של 'גיבור' כזה  זמן רב מתחת למים, עד שידיו מעל המים
ביקשו רחמים ואז כשמישהו  הוציא אותו מתוך המים והשכיב על
הגדה, גילה ש"המציל" (ויתכן גם המטביע) היה פראניק. מאז ברור
היה לו, שפראניק, גם אם נמוך ממנו הוא מנהיג על הנערים.
בנצלו את "כוח העבודה" היה פראניק לא פעם  מארגן מבצעים, שלא
תמיד היו זהים עם החוק ולו תפס שוטר  את אחד הנערים  בשעת
הפעולה, היה מוסר אותם לשופט, שכנהוג בימים אלה, לא התחשב עם
גילו הרך. אף על פי  אף נער, הפחדן הגדול ביותר, לא הזכיר  את
שמו של המפעיל ומקבל באורח רוח  את העונש הגופני שהוטל עליו.
כל אחד ידע היטב, מה עונשו של המלשין ונוסף על  החרמתו על ידי
כל החבורה  שהייתה גרועה ממות.
עתה כששמע שמע על החלטת ה'זקנים'  להיכנע בחרפה לרבי היהודי
ולצפות לנס מהשמים, החליט פראניק החלטה גורלית (כידוע בכל
האגדות הקדומות מחליט הגורל, שהוא בלתי תלוי באלים על מעשיו של
הגיבור).הוא יעשה דבר, שאיש פשוט אפילו לא היה חולם, שזהו
אפשרי. הוא פראניק יחסל  את המפלצת  הזאת, ששמה גולם. לילות
שלמים לא עצם את עיניו ורק חשב על כל מיני צורות פיגוע, שיהיה
יותר ויותר קטלני.
הוא התכונן  למשימה, שהטיל על עצמו ביסודיות של המצביא  בטרם
ייגש למערכה מכרעת. לילות  ארוכים היה שוכב ער ומחשב מה היא
השיטה היעילה ביותר לחסל את המפלצת. כדי להחזיק באופן קבוע את
הנערים במצב הכוננות הטיל  עליהם לעקוב אחרי צעדי המפלצת , האם
היא באה לבדה למעין, כמו פעם או שמא בלוויית הנערה, שהוטל עליה
על ידי אביה לשמור על צעדיו. ועוד דבר חשוב: באלו שעות היה
הגולם של הרבי מגיע למעין?
הנערים דיווחו שהנערה אינה נפרדת מהגולם, אף כי לפעמים שומרת
על מרחק ביניהם. הם היו מגיעים למקום השאיבה בשעות מאוחרות,
כשכל  הנשים ושואבי המים  סיימו את עבודתן ורק לעתים רחוקות
נפגש אתו  שואב מים  מאחר.
"אני חושב, שטוב  שהם באים בשעות מאוחרות"  העיר אחד הנערים
הפתגם העממי אומר: "מה שפחות עדים -יותר טוב לשודדים!"
"אנחנו לא שודדים", הפסיק אותו פראניק, "אנחנו לא נפגע בהם.
להיפך נשמח אותם, נעשה להם יום טוב!"
"אנחנו, פראניק?" שאל מישהו, "כלומר גם אנחנו נשתתף במאבק  עם
המפלצת?"
"לא תצטרכו להיאבק, אבל נכון, שהשתתפותכם תהיה נחוצה, כמו שזמר
אחד אינו מסוגל למלא  מקום המקהלה או  מצביא הכשרוני ביותר אין
לו ערך בלי חיילים."
לאחר שיריבו לא הבין אף שפה, שכולם דיברו ורק לשון קודש של
הרבי והוא לא יבין את דבריו, אף אם יעליב אותו קשות ויתגרה בו
במלים הבוטות ביותר, החליט במסגרת "דע את אויבך!" ללמוד את
לשון קודש, בכל אופן המילים הנחוצות לו והמובנות לגולם.
יום אחד נכנס לחנות של  אדון  ויידנפלד, בשעה שלא היה בה  אף
לקוח,  בירך אותו בנימוס ובקול אדיש ותמים פנה אל בעל החנות:
"אדון ויידנפלד, לא פעם הייתי מקשיב לשירי היהודים בימי החגים
או בחתונות. הם מצאו חן בעיני, אך לצערי הרב, לא הבינותי את
פשר המילים וחשבתי בליבי, הרי זה ידוע, שבטרם פתחת  חנות,
שימשת מורה  לעברית ושמך בתור מורה הלך לפניך למרחקים. האם
תסכים בזמנך החופשי, כשאתה לא עסוק כל כך, ללמד אותי תחילה את
המלים הנפוצות ביותר ולהסביר לי פשר הצלילים, שאני שומע לעתים
קרובות."
"בחפץ לב, פראניק, ואני גאה, שבחרת דווקא בי למורה ללשון, שבה
דיברו אבותינו,  נביאים גדולים ואפילו המלאכים עם קדוש ברוך
הוא. אני מציע, שנתחיל במלים הנפוצות ביותר ."
"נכון. איך אומרים בלשון קודש: דא!"   "דא? פשוט 'כן!"
פראניק הוציא מתוך כיסו דף נייר, ששימש פעם מודעה של העיריה
ורשם באותיות עגולות: דא =כן!    "ואיך :'נה!"
"נה?  לוי ('לא' במבטא האשכנזי. אבל יש כאן בעיה של הבנה. אם
במקרה אני אומר, אבל זה לא נכון ורק להמחשה: פראניק הרביץ לו,
כלומר למישהו אחר, אז כדי להבין את המדובר, אתה כותב 'לוי'
באות 'ו'. אבל אם אתה רוצה4 שיבינו את ה 'לוי' במובן 'נה!',
אתה  כותב את ה'לוי' באות  'א' וכדי להדגיש את   ה'לוי'
השלילית, אתה אומר: " תשובתי היא "לוי עם  האלף!" לא רק 'לוי',
אלא "לוי עם האלף!"    
"הבינותי" הכריז פראניק ורשם על  הנייר באותיות גדולות: לוי עם
האלף!!"
"אני מציע, כדי שלא תתעייף  ולא יהיה לך נמאס ללמוד שפה זרה
לך, שנסתפק בכל שיעור רק בעשר  מלים"
"אתה צודק, אדון ויידנפלד, אבל אני מצידי קלטתי מבלי להבין
יותר מעשר מילים ואפילו יודע את המנגינה שלהם, כמו למשל: "חוסן
קלע מזלטוב! "זה שרים בהתלהבות ואף מוחאים כפיים. אתה יכול
לספק את סקרנותי, אדון ויידנפלד, מלבד עשר המילים , מה פירוש
השיר  הזה?"
"חוסן כלה מזל טוב"? זאת פשוט הברכה, שקהל המשתתפים בחתונה,
מברך את החתן ואת הכלה, שהחיים שלהם בעתיד יתנהלו תחת כוכב
טוב.  'מזל' הוא שם זהה עם  הכוכב, אבל " איש שיש לו מזל" ,
פירושו  שהגורל קבע לו חיים טובים, בלי דאגות ובלי צרות,
"זאת באמת ברכה יפה. חוסן כלה מזל טוב. חוסן אני מבין זהו
הבחור וכלה, זאת היא בחורה."
"נכון מאוד. אני  שמח, שאתה  תופס מהר את הלשון קודש." העיר
אדון ויידנפלד.
"תודה אדוני המורה" ענה בענווה ובצליל ביישני התלמיד. אז תודה
לך ולהתראות "
בעומדו כבר על יד הדלת, הסתובב לפתע  ופנה שוב אל המורה:
"אני מבקש סליחה, אבל רק עכשיו נזכרתי במילה, שכל הזמן רציתי
לשאול אותך.."
"ניחא. עוד מילה אף פעם לא תזיק. איזו מילה רצית לשאול?"
"סליחה על השאלה, אבל כל הזמן רציתי לדעת.."  "בסדר . איזו
מילה?"  "רפ" ('זנב' בלשון קרואטית)  "רפ? רפ? בלשון קודש? אין
מילה כזאת."
"טוב, אז לא 'רפ', אלא 'שוואנץ' בגרמנית. 'שוואנץ', שיש.."
"לבעלי חיים, רגע אחד, רק אזכר, אהה, פשוט 'זנב'. זנב, מסופר
בתנ"ך ששמשון אסף אולי מאה שועלים וקשר אותם בזנבות, הצית אותם
ושלח אל השדות של הפלשתים. זנב!"
"אבל, עם כל הכבוד לידיעותיך, אני לא מתכוון לזנב של שועלים או
סוסים, אלא, נו..זנב שיש לנו. אנחנו רגילים לקרוא ל.. נו מה
אתה יודע למה אני מתכוון 'זנב', אני לא יודע איך קוראים להם
אנשים משכילים, אבל אתה בטח מבין, למה אני מתכוון.."
"אה..לזה אתה מתכוון.."  מלמל אדון ויידנפלד, ולפתע ראה
פראניק, שפניו הסמיקו. "התנ"ך לא מרבה  בכינויים של  איבר זה,
שאתה מתכוון אליו ובכל זאת מוצאים אנו בספר בראשית  סיפור על
נח  שהשתכר ושכב עירום וכשנכנס לחדרו  חם, אבי הכושים, ראה  את
ערוות אביו  ופרץ בצחוק לעגני. כן, לחלק זה של הגוף, שאנו
רגילים לכסות אותו קוראים אנו  'ערווה' ואיש כשמתהלך עירום,
רואים את ערוותו. יתכן  שהעם המדבר בלשון הקודש לבטח המציא
כינוי אחר, יותר אינטימי או יותר גס, אבל זה  שלי ידוע: ערווה
."
"ערווה" חזר אחריו פראניק ומיד רשם את המילה  על פיסת נייר
שלו." תודה רבה, עוד פעם, אינך יודע, כמה עזרת לי. מעתה אוכל
להלחם ביתר יעילות ביצורים המתהלכים עירומים בינינו."
מיד אחרי שיצא, ציווה על עוזרו לאסוף את 'החבורה' ותוך לימוד
מילים קשות ובלתי מובנות, ערך אתם פעם ופעמיים חזרה לקראת
ההצגה העיקרית.