תעלומת הגולם המאוהב
חלק ו' - הנפגעים מוותרים על תביעה בבית המשפט
מזג האוויר ביום ראשון, שהתנודד במשך השבוע בין המעונן והגשום,
התבהר לפתע והשמש, כאילו מבוישת הציצה בין העננים. לא היה איש
מבני רובע העניים, שבמשך שבוע ארוך נאנק תחת עול הפרנסה, שלא
יצא ביום ראשון, כשהשמש בעצמה נתנה אות שמן ההכרח לצאת לבית
המרזח של  הרדליצ'קה, כדי על כוס בירה גדולה להיפגש עם החברים
לצרה ולהשכיח בקצף הטעים את המציאות היומיומית. הם  התיישבו
על הספסלים הארוכים מול שולחן אחד ארוך המכוסה בשעוונית  לבנה,
"לכבוד יום א", אך  יאנושק, שבזריזות הגיש לכל אחד  צ'אשה
(כוס) של בירה, ידע היטב מה מטרת השעוונית. במקרה שאחד השותים
תוך הקשה בכוס  "לחיים" שפך  על  השולחן את המשקה היקר, היה
מיד מופיע יאשקה עם סמרטוט לבן, מנגב את השלולית ומפטיר תמיד:
" זה רק מביא מזל!"
אי לכך  מובן היה למזמינים, שעד שיאנושק לא ימלא את הכוסות של
יושבי השולחן הקטן, שעל ידו ישבו  חשובי החבורה, יצטרך לשמוע
את קריאותיהם ואף  הכינוי המעליב 'מטלה' (מטאטא).איש מיושבי
הרובע לא היה מעיז לתפוס מקום על יד השולחן, שבאופן מיוחד הונח
בפינה, כדי להדגיש את הפרטיות של היושבים. לאחר ששולחן
'החשובים' התמלא, והכוס הראשונה עמדה להתרוקן, דפק  "גוספודאר
ז'ווראן" ( אדון דחוף) בכוס שלו בשולחן, כדי לעורר את תשומת
לב לדבריו וקרא:"אני סבור, שפטפטנו מספיק, כמו חבורת תרנגולות
שלנו והסתובבנו סביב סביב, במקום לגשת לעניין, שלמענו התאספנו
כאן. לפי כך  ידידנו 'אדווקאט' (עורך דין) פתח סוף סוף את פיך
ותגלה לנו מה סידרת? "סידרתי? בקשר למה?" היתמם 'אדווקט'.
"הוא שואל בקשר מה? לידיעתך לא בקשר למה, אלא בקשר למי!"
"אתה מתכוון לרבי וכמו שמך מוכרח אתה לקבל מיד תשובה באופן
מהיר ודחוף.  ואילו אני חושב, שהעניין הזה אינו כל כך דחוף
והוא קשור בכל מיני הסתבכויות, שאפילו החותן שלי, לא מסוגל
להתגבר עליהן."
"אז אולי אנחנו בעצמנו ניגש לאדון הרב ונפתור בין רגע את כל
ההסתבכויות!" פרץ "גוספודאר סיקירה" (אדון גרזן).
"אם אתה חושב בעזרת שמך, שנועד לחטיבת עצים, לפתור את הבעיה
המסובכת, תעזוב אותי ותפעל לבדך." "יימצאו עוד חברים, שיצטרפו
אלי." קרא בביטחה אדון סיקירה.
"אדרבא, תצעק  בקול רם יותר , שקולך יגיע לקיסר ותתכונן לישיבה
ארוכה במרתפי הרדצ'ין",
"מה עניין הקיסר לעניין שלנו, אם צריך להסדיר את העניין באופן
חוקי, אני מוותר מהכוס השנייה ותורם את  כספי לדמי משפט. מי
עוד  רוצה להצטרף?" קרא  אחד מנכבדי החברה.
אני" ו"אני"! נשמעו קריאות.
"חברים!" הרים את קולו אדון  אדווקאט, אל תחסכו את הכוס השנייה
ואפילו השלישית. תזדקקו לשלוש כוסות לכל הפחות, עד שאגמור את
סיפורי . הזדיינו בסבלנות ואל תפריעו לי בקריאות גבורה, כשאספר
לכם על מה שוחחתי במשך שעתיים עם חותני."
אדון אדווקאט לעולם לא השתמש ב"שם המפורש" ואמר: "עם ראש
המועצה של פראג", אלא תדגיש את קירבתו למחותן שלו, על ידי
נישואיו של בנו עם אחיינית של ראש המועצה."
"הבה נשמע מה יגלה לנו  ה'אדווקאט'  שלנו. יאנושק, מהר  צ'אשה
(כוס) שנייה!"
"אם כן, בטרם המרצתם אותי לתת כתף ולרתום את עצמי לסכסוך שלנו
עם הרבי, ניגשתי למחותן שלי, כדי להשפיע עליו, שיעלה את העניין
לפני כבוד השופט."
"נו ומה אמר מחותן שלך?" נשמע קול  מתוך יושבי השולחן הקטן.
"אני מרגיש מעין קמצוץ של לעג בשאלה זאת" ענה ביבושת
ה'אדווקאט' ואודה לכם, אם בעתיד הימנעו מהערות מסוג  זה.
מחותני קיבל אותי יפה מאוד, ממש בלבביות. שתינו ושוחחנו על הא
ועל דא וברגע מסוים  זרקתי שאלה,  מה החליט לעשות בעניין רבי
ואם שוחח כבר עם כבוד השופט. התברר, שהוא  טיפל כבר בפרשה זאת.
הוא הזמין את הרבי אליו ולשם זאת שלח לו את המרכבה הרשמית שלו,
בה העביר אותו מביתו אליו ובחזרה הביתה."
והרבי?" לא התאפק  'הממהר'.  "הרבי, ענה לכל השאלות שנשאל
בשלווה גמורה ובסוף הכריז, שהוא מוכן לשלם כל סכום, שיטיל עליו
בית המשפט, אם יוכח במשפט, שאמנם הוא או הגולם שברשותו גרמו
נזק כלשהו לקהילה הנוצרית."  "אז יופי, כלומר הוא מסכים לשלם
לנו דמי נזק, שגרם?" "אם אמנם", הוא אמר, "בית המשפט יוכיח לו
בלי כל ספק, שהוא אחראי לנזק הנגרם, אם אמנם נגרם", הוא אמר."
"מה, יש איזשהו ספק, שהוא גרם לנו נזק?"
"בית משפט צריך להוכיח זאת", ענה ביבושת  'אדווקאט'. כה וכה
השופט ביקש ממחותני, שהוא , שבגבולות שיפוטו חי הרבי וכל
הקהילה היהודית וגם הקהילה שלכם, ישפוט מי צודק. כבוד השופט
מוכן היה להעביר את כל  סמכויותיו על מחותני, במקרה זה, אך
סירב בכל תוקף לטפל בפרשת הרבי."
"מה, הוא מפחד מפני הרבי, שהוא יכשף אותו?" נשמע שוב קול לעג.
"כלל וכלל לא זה! כבוד השופט מסרב לטפל בשום פרשה, שבה מעורבת
הקהילה שלנו!"
"שלנו?" מה יש לו נגדנו?"  "אין לו שום דבר נגדנו, אך הוא
אומר, שלגבי  בני רובע שלנו, הוא חסר  כוח לבצע את החוק!"
"מוזר. פתאום כבוד השופט עם כל עוזריו, שוטריו, ג'נדרמים אינו
מסוגל  לממש את פסק הדין, שהוציא!" "היו לו כבר שני כישלונות,
שפגעו קשה בכבודו וכל זה בקשר לחברי קהילה שלנו." "האם אתה
מתכוון...?"
"ברשותכם אזכיר לכם משפט, שכולכם זוכרים אותו ועוד אחד, שלא כל
כך ידוע ואני מקווה, שהגיבור הנמצא כאן יספר אותו בעצמו. המשפט
הראשון, שעד כה פגע בכבוד בית המשפט, היה המשפט המפורסם נגד
פייטרצ'יק."
"איזה משפט זה היה. השופט צריך היה להתבייש!" נשמעו מיד קולות
מחאה וגם המחותן שלך צריך להתבייש, שהבטיח לו ולא קיים!"
"ראש המועצה שלנו לא אשם!" קרא בתוקף  ה'אדווקאט'. אם לא קיים
את הבטחתו, הרי זה בגלל חוסר כל תקציב, שלא  מאפשר לו לבצע
דבר קטן, בלי יכולת לשלם, לאחר שאתם כולכם טוענים, שאין לכם
אפילו פרוטה שחוקה, כדי לשלם לו מיסים, שבלעדיהם אי אפשר לנהל
חיי  קהילה מסודרים?"
"מה עניין כאן למיסים ולהבטחה, שהוא יכניס אצל פייטרצ'יק חלון
אחד קטן. כאשר ביקר פעם בשכונה שלנו, ראה במו עיניו ,
שפייטרצ'יק חי  בתנאים יותר גרועים מכלב. הכלב, שחי במלונה,
יכול ביום יפה, להציץ מתוך מלונתו לעולם היפה של אדוניו ואילו
פייטרצ'יק  חי בבקתה עשויה מאדמה, שאין בה כל חלון וכאשר במזג
אוויר לא נאה, הוא סוגר את  הלוח  שלו, שהוא קורא לו 'דלת',
הרי הוא שרוי בחשכה גמורה ומחותן שלך, שראה זאת הבטיח לו, שהוא
יכניס מתקציבו חלון לבקתה שלו."
"הוא היה מוכן לעשות זאת, לולא ההפגנה שערכתם נגדו ובה  חכם
אחד זרק אבן וניפץ את חלונו. השומרים שרצו מיד החוצה, תפסו את
פייטרצ'יק, שעדיין החזיק אבן בידו.."
"הוא לא  זרק שום אבן, שניפץ את החלון!" נשמעו מיד קולות מחאה
מתוך יושבי שולחן המכובדים.
"אני יודע, שלא הוא זרק את האבן וכשהוא  נשאל, למה הוא מחזיק
אבן בידו, ענה תשובה טיפשית או  תרצו 'חכמה', שהוא רוצה בעזרת
האבן לסתום חור שבקיר ביתו, אבל הוא הוסיף מיד הערה המפלילה
אותו, שהוא יודע היטב מי זרק את האבן, ששברה את החלון, אבל הוא
לעולם לא ילשין על  חברו. הדבר הובא לפני השופט והוא  בלי
דיונים קבע, שמי שיודע, מי עשה פשע ומסרב  למסור את שמו, הרי
הוא בדרגה "משתף פעולה" עם הפושע והוא הטיל עליו קנס של  חמישה
טאלרים, לכיסוי הנזק. פייטרצ'יק הודיע מיד, שהוא ישלם את הקנס,
אף אם אין לו אפילו פרוטה שחוקה, ברגע שראש המועצה יתקין בביתו
חלון. לאחר  שהודיע, שלא ישלם את הקנס, הוא נאסר והוא יושב עד
היום בתא מרווח, מקבל שלוש פעמים ביום אוכל חינם מהשומרים
שמתביישים לאכול בנוכחותו, כשהוא לא אוכל והם מתחלקים אתו עם
המנות שמקבלים. פעם ביום  הוא מסתובב בלי כל  שמירה בחדרי בית
הסוהר ומטאטא את הרצפות ופעם אפילו נתפס, כשהוא משחק   בקובייה
עם אחד השומרים. לעומת זאת מחותני יושב עד היום בחדר, שחלונו
שבור והגשם חודר דרכו אל   הניירות, כי  המועצה טוענת, שהוא
רשאי לתקן את החלון, בהתאם לפסק דינו של השופט, מכספי הקנס,
שיגבה מהאסיר.
צחוק רם, שלא נשמע זמן רב בכל בית המרזח ליווה את סיפורו של
ה'אדווקאט'.
"טוב לו כך, שלא ישתמש בכוח  החוק לגבי פייטרצ'קים ויחפש
מקורות פרנסה, מהיושבים, כמו נסיכים מעבר  הנהר. ומה היה המקרה
השני, שרמזת, שהגיבור שלו נמצא בינינו ואנחנו לא ידענו?"
"השני? אדון ז'אביצ'ק הנכבד, האם מותר לי לשאול אותך, האם
שילמת כבר הכל ואם לא - כמה נשאר לך עוד ?"
"עוד ארבעה טאלרים, שאותם עלי  להכניס במשך ארבעה חודשים",
הכריז אדון ז'אביצ'ק, שישב עד כה, מבלי להתערב במדובר, כאילו
לא לו נגע הדבר.
"התסכים לגלות כאן  את הפרשה שלך, על מנת שכל הגיבורים בפה
ישמעו וילמדו בעתיד, שלא משחקים עם בית המשפט."
"הדבר קרה לפני חצי שנה. זה לא היה עדיין חורף, אבל יום אחד
ירד פתאום גשם זלעפות וכמו השנה בין רגע נוצר זרם מים, שירד
במהירות במסגרת הסמטה הצרה לשכונה שלנו. ברור, שהמים שעלו על
המדרכה הצרה חדרו גם לבתים שלנו וכמה דברים נרטבו, כמו  לפני
זמן מה, ושבעקבותיו  אתם רוצים לדרוש מהרבי כסף  על סמך החלטת
בית המשפט וכבר הכנתם לכם  ארנקים גדולים, שאותם תמלאו בכספי
היהודים.."
"מה פירוש: "אנחנו?" ואתה תוותר מהכסף, שמגיע לך?"
"מגיע לי יותר מקנס של עשרה טאלרים, על כי טיפש שמעתי את דברי
אדון לאזאר.."
"לאז'אר! (שקרן, בצ'כית), הפסיק אותו ה'אדווקאט' בזעם.
"לא, הוא לא היה שקרן והוא באמת רצה את טובתי, אבל  בית המשפט
היה חכם ממנו והסתמך על מקרה, שקדם לשלי לפני שנתיים."
"אולי במקום להגן על צאזאר זה או 'לאז'אר' בפי ה'אדווקאט', ספר
לנו בצורה פשוטה, למה עליך לשלם  'קאזנה' (עונש כספי) ?
"זה התחיל בזאת, שאדון לאזאר  בא לביתי וסיפר לי, שהוא עורך
חגיגה משפחתית והוא יהיה זקוק לכמות יותר גדולה של ביצים.
שמחתי והבטחתי לו שתרנגולות שלי יספקו לו אפילו  20  או 30
ביצים. מיד אחר כך שאל אותי: "נו, איך היה ביום הגשם, לא
נרטבת, לא נפגעת? וחברים שלך, האם המים לא חדרו לתוך בתיהם?"
"ברור, שנכנסו!  ומה אפשר לעשות? זה מהטבע!" עניתי לו.
"מהטבע?" התפרץ אדון לאזאר, "זה לא מהטבע, זה  מסיבה פשוטה,
שראש המועצה, מסרב להרחיב את הסמטאות שלכם ולחצוב לצדדיהן
תעלות, כמו בכל רחוב, שיספגו את המים. לו היו תעלות, לא היו
המים חודרים לתוך בתיכם."
"אז מה אנו יכולים לעשות, לפי דעתך?" שאלתי נרעש מגילוי
הסיבה.
"פשוט מאוד! המועצה אחראית להחזקה תקינה של הרחובות, אך המועצה
לא עשתה עד כה מאומה. לפיכך זכאים אתם להתלונן על הנזק, שנגרם
לכם, בגלל רשלנות המועצה ולתבוע אותה למשפט ולדרוש פיצויים
צודקים על הנזק שנגרם." "וזה יעזור משהו?" שאלתי תוך פקפוק
ניכר.
"מה זה "יעזור משהו", התרגז אדון  לאזאר. " זה יעזור הרבה ואתם
תקבלו את המגיע לכם. זה לא משפט ראשון, שניהלתי בשם הקהילה
המקופחת. בעצם, אין צורך בכל הקהילה. בית המשפט אינו אוהב
התקהלויות רעשניות. מספיק אחד, שיתבע בשם כל הקהילה."
"וזה יהיה.." "אתה! אתה תתבע את המועצה בשם כל הקהילה.. בשם
פייטר ויאנושק וקארל וכולם. אגב  אתה לא צריך לדרוש מהם את
הסכמתם ובכלל לא לגלות להם, מה אתה עושה. אם נזכה.."  "ומי זה
' אנו' ?"
"אתה ואני. אתה תובע ואני מייצג אותך, ממלא את כל המסמכים
הרשמיים, שאני מכיר אותם בעל פה ואם נזכה, תשלם לי  לפי שמגיע
לי ואילו אתה אם תרצה, תזמין את כל חבריך ל'באצ'קה' (=חבית, שם
בית המרזח) ותודיע להם: "חברים זכיתי במשפט ואני מזמין את כולם
על חשבוני לכוס גדולה של בירה! נו? מה דעתך?"
"מה הייתה דעתי? הסכמתי ואדון לאזאר, מילא כפי שהבטיח את כל
המסמכים ובהם פירט את גודל הנזק, שנגרם לי  ודרישה של פיצוי
בגודל 10 עד 20 טאלרים. בית המשפט, בניגוד לאמרה ש"גלגלי המשפט
טוחנים לאט", פעל במהירות. כבר  כעבור כמה ימים דפק מישהו
מוקדם בבוקר בדלת ביתי. כשפתחתי את הדלת נכנסו במהירות ארבעה
זרים. שניים התיישבו על שני הכיסאות שלי והוציאו ערמת ניירות.
אחד  התחיל לחטט בכל הבגדים שלי ובכל המקומות, כאילו היה בביתו
שלו ואילו הרביעי ז'נדרם ענקי, שחרב ענקית  קישטה את מותניו,
ניצב כמו פסל ליד הדלת.
"אל יפחד אדוני" הסביר לי, "זה רק  למען הסדר ושלא תהיינה
אי-הבנות".
האיש עם ערמת הניירות פתח מיד בשאלות לעניין, כשהוא אינו מוריד
אף לרגע את מבטו מעיני. חברו רשם במהירות את שאלתו וכשהשיבותי
העתיק לאט לאט את תשובתי. כשלא הספיק לרשום את תשובתי ביקש
ממני:
"יועיל אדוני, לחזור בבקשה על התשובה ולאט לאט, כי כל מילה
חשובה ואסור שתחסר!"
הכל התנהל באווירה שקטה. הוא שואל ואני  עונה לו, כפי שלמדתי
מפיו של אדון לאזאר, שכאילו ידע בעל פה, מה ישאלו אותי ולא
חשתי אף לרגע, איך אני חופר לעצמי  בור עמוק, עמוק, בו יקברו
אותי ארבעת הקברנים האדיבים.
"אדוני אומר, שבטרם נכנס למיטה לישון, התפשט, כמו כל בני אדם
והניח את כל הבגדים ליד המיטה, על הרצפה. מדוע?"
"פשוט. כשאני קם, עדיין חושך ואני שם את הבגדים בהישג ידי, כדי
שמיד אמצא אותם."
"תשובה הגיונית" שיבח אותי השואל. "נתחיל במגפיים. אדוני טוען,
שהמים חדרו לחדרו  ומילאו את המגפיים, אבל כאשר אדוני בכוחות
על אנושיים דחף את הדלת החוצה, על מנת שהמים יצאו, סחף הזרם
מגף אחד, אף כי היה מלא מים  ואדוני נשאר יחף, באין אפשרות
להתהלך רק במגף אחד. אבל הנה רואות עיני  על רגליך שתי מגפיים,
מבריקות, כאילו ממש היו חדשות. האם יש לאדוני שני זוגות מגפיים
ואולי שלושה, כמו לבעל הקרקעות?"  "חלילה. רק זוג אחד!"
"אם כן, איך יסביר את  העובדה, שמגף אחד  נסחף עם  המים ואילו
השני, נרטב עד ליסוד ואילו עתה.." "פשוט. שכן אחד, שגם הוא
פתח את הדלת, גילה מגף צף על פני המים, תפס אותו ושאל: "מי
איבד מגף?" וכשצעקתי לו, שזה שלי, מסר לי אותו מיד." "יפה! ומה
שם השכן, אם מותר לדעת?" "אני לא זוכר את שמו. חוץ מזה היה
חושך ואינני בטוח, שהייתי היום מזהה אותו.."
"אבל הקול וחוץ מזה אדוני אמר בפירוש, שהיה זה שכן ואני בטוח,
שברובע שלכם, כל אחד מכיר את השכן שלו, מה שמו, מה עושה.. לא
חשוב, זה עניין של כבוד השופט. רשמת אדון דובצ'יק, שהתובע אינו
זוכר, מי החזיר לו את המגף שצף במהירות עם הזרם בכיוון לנהר ?
ואיך  לבשת מגפיים מלאות מים?"
"פשוט , שמתי אותן ליד האח  והן התייבשו בחום. אחר כך מרחתי
אותן בשומן של חזיר ובגלל זה הן כל כך מבריקות."
"רעיון נהדר!" שיבח אותי החוקר ואני בטיפשותי סברתי, ש'סידרתי'
אותו.
והוא המשיך: "אדוני הכריז, שבשעת הגשם  נעלם בתוך המים מעילו
החדש, שבו הוא  הולך ביום א' לכנסייה?"  "נכון. מעיל לגמרי
חדש." הסכמתי אתו.
"שתי שאלות לי אליך ויחשוב בבקשה אדוני, בטרם יענה, כי אותן
שאלות  ישאל את אדוני  עוד פעם כבוד השופט. אדוני טוען, שכמו
כל דברים, שהוא לובש  כשעדיין חושך, הוא הניח על הרצפה ליד
משכבו, את המעיל החדש, שהוא לובש ביום ראשון, בו הוא נוהג ללכת
לכנסייה. אבל, לפי מיטב ידיעתי, היה הגשם, שעליו אנו דנים ביום
שלישי ולמחרת היה  יום רביעי , יום שבו לא הולכים לכנסייה.
ביום שישי נוהגים המוסלמים להתפלל ואילו היהודים ביום שבת, אבל
ביום הרביעי?" "פשוט שמתי אותו ליד מיטתי" עניתי בלי לחשוב.
"מעיל יפה, חדש, שלובשים ביום ראשון או בחג, שמת  כך פשוט,
כאילו היה סמרטוט על הרצפה? האם אין לך בבית מסמר, כדי לתלותו
אותו עליו. הבט  על הקיר, שמאחורי . מה אתה רואה? מעיל חגיגי,
מקושט באותות ומדליות, שקיבלתי במשך שירותי למען הארץ וכאשר
צריך לבוא אלי פקיד גבוה מטעם הממשלה, מוריד אני מיד את  מעילי
ולובש את המעיל החגיגי ואילו אתה  שם אותו על הרצפה, שחזירים
יכולים לדרוך עליו. כך בוודאי יטען כבוד השופט."
"אתה כתבת, שהחזקת על יד מיטתך על הרצפה שקית ובה כסף..כמה?"
"עשרים טאלרים", עניתי מיד, כפי ש אדון לאזאר  אמר לי.
"עשרים טאלרים", התפלא הפקיד." זה המון כסף. מנין לקחת אותו?
ירשת אותו  מהסבתא, שהייתה  אשתו של בעל האחוזה?" הרגשתי מיד
שהפרזתי ולכן תיקנתי את עצמי:
"בעצם לא היו שם עשרים טאלרים, כי חמישה נתתי לאדון גראף,
תמורת רשות לחטוב אעצים בחורשה שלו." "אז לא עשרים. בכל זאת
כדאי לך לדרוש עשרים, כי ממילא  תקבל רק את המחצית ממה שאתה
דורש."  "לא! רק חמישה עשר טאלרים." עמדתי על שלי.
"טוב, אדוני המזכיר, תרשום שהתובע, שדרש תחילה עשרים טאלרים
,שינה את דעתו והסתפק בחמישה עשר. ועכשיו אנו מגיעים לפריט
האחרון. רשום כאן, שהיה לך שעון מעורר, שבדיוק בשעה שש וחצי
בבוקר העיר אותך. אולי תסביר לי, מה טיבו של השעון הזה ואיך
קיבלת אותו?"
"פשוט קיבלתי אותו מאבי, שקיבל אותו מסבי. הוא היה  זקן
מאוד.."
"לא אומרים 'זקן', אלא 'עתיק', אז אתה אומר שכבר לסבא שלך היה
שעון כזה, שהיה מעיר אותו בשש וחצי. האם סבא שלך היה  עושה
שעונים?"
"מה פתאום. סבא שלי היה  ידוע כמגדל תרנגולים מיוחדים "  
"ומזה התעשר?"
"זאת הייתה פרנסתו." "בסדר. לפי שעה גמרנו. נמסור לשופט את
הממצאים ושהוא  יקבע, מה  לעשות עם תביעתך. תואיל  בטובך לחתום
על המסמך, ש'קולגה' שלי מילא, מילה מילה כל דבר שאמרת."
כאשר הוזמנתי לבית המשפט, ידע כבר השופט את תוכן המסמך ופתח
מיד  בהתקפה  נזעמת:
"קראתי בהקפדה כל מילה ומילה שאמרת. אני מבין שקיבלת הדרכה ממי
שמומחה בהוצאת כספים מהממשלה. כל פריטים שציינת, אני  מכיר כבר
בעל פה. כל הדורש ומקבל הדרכה מהאדון הזה מציין את אותם
הפריטים: מגפיים שנרטבו או נעלמו והנה אתה ניצב לפני בזוג
מגפיים נוצצים.."  "זה בגלל שמרחתי אותם בשומן חזירים", ניסיתי
להסביר.
"אני  יודע, אני יודע, אחרת לא הייתי שופט, אבל עובדה שיש לך
מגפיים ולא תטען, שיש לך שני זוגות מגפיים ואלה לא נרטבו.    
  "לא!"
"אל תפסיק אותי. אמרת שמעילך ליום הראשון, שהיה מונח על הרצפה
נסחף עם המים, מעיל יקר, שבו אתה הולך רק לכנסייה או ביום חג,
אבל לשם מה הצטרכת להכין את המעיל ולשים על  ידך על הרצפה,
כשהגשם, שעליו אנו מדברים  לא היה ערב יום ראשון, שבו הולכים
לכנסייה, אלא ביום שלישי. אז ככה מתייחסים למעיל חגיגי? הלאה,
מזכיר האם רשמת את כל טענותי?"
"מילה במילה, כבוד השופט." ענה תוך הכנעה המזכיר.
"טוב. טענת שהמים סחבו לך את  השקית ובה  20 טאלרים ואחר כך
נבהלת מהדרישה והסתפקת  רק בחמישה עשר."
"ומי מחזיק על הרצפה שקית עם כסף, רק משוגע. שקית עם כסף
מסתירים באיזה כד שבור ומסתירים מאחורי התנור או אם  יש לך
דיר, בתוך ערמת קש בפינה, אבל לא בגלוי על הרצפה, שממש מזמינה
כל גנב."
"אני תמיד נשאתי את השקית על  הצוואר ורק בלילה הזה, הורדתי
אותה. הייתי עייף ולא דאגתי להסתיר אותה."
"לא חשבת, כי לא היה לך מה להסתיר ומסופקני אם היה לך בתוך
שקית אפילו חצי טאלר. כל זה  הוא פשוט שקר גס, ששקרנים גדולים
וחכמים ממך יעצו לך לדרוש, כדי לרושש את הקופה של המועצה
העירונית. ובתנאים בו  נתונה קופת המועצה זאת פשוט גניבה,
גניבה נבזית, שיסודה בשקר נבזי, על סמך הנחה מוטעית, שכולנו
מטומטמים ורק אתה ויועציך חכמים. אבל לא כך הדבר!"
"אבל לשיא השקרים אתה מגיע עם הסיפור על השעון המעורר העתיק,
שקיבלת אותו מאביך והוא מסבא שלך."
"אני לא אמרתי 'עתיק'. אני אמרתי 'זקן', אבל הפקיד תיקן
אותי."
"לא חשובה כאן סמנטיקה: עתיק או זקן. העיקר השקר הגס, שהמצאת
על השעון המעורר, שהיה לך. לא די שעון, אז עוד מעורר. לידיעתך
לא לך, לאביך או לסבא היה שעון מעורר. אין דבר כזה בעולם. אולי
פעם בעוד עשרות שנים ימציאו. לידיעתך, בעל  "שעון מעורר", את
השעון הראשון, שנע על קפיצים המציאו רק ב- 1504. היה זה הגרמני
פטר הנליין או הל  מהעיר נירנברג, שהתחיל לייצר אותו בשביל
אנשים עשירים רק בשנת 1580 ושעון כזה   לא סבא ולא אביך
ובוודאי לא אתה לא יכולת לרכוש. אפילו לא אני. אתה יודע מי
מסוגל לרכוש אותו, הוד מלכותו, הקיסר, כדי לדעת, מתי בדיוק
לאכול ארוחת ארבע, אבל בשום אופן לא אתה והסיפור על השעון
המעורר, הוא פשוט שקר, שקר נבזה. צר לי לחזור על מילה זאת."
"אבל אני בכלל לא דיברתי על שעון ממש, אמנם נאמר לי, שלמצרים
היה שעון שמש, שהיה מצביע על  השעות. מה שרציתי להגיד, שסבא
שלי פתח בגידול  תרנגולים, שבדיוק בשעה  שש וחצי היו משמיעים
את "קוקוריקו" שלהם. כך גם אני קיבלתי 'קוקוש' (תרנגול בצ'כית)
כזה, שהיה  מעיר אותי לעבודה וכאשר פתחתי את הדלת, סחף אותו
זרם המים והוא אבד."
"קוקוש? יש לך לשון מתפתלת, כמו לנחש. כל הזמן דיברת על שעון
מעורר, שעון וחשבת על סמך השעון להתעשר על חשבון המועצה
וכשנוכחת, שגיליתי את  מסכת השקרים, מיד הפכת את השעון
ל'קוקוש'  פשוט, הא, אבל  אותי לא מוליכים סחור סחור ומאבדים
את זמני היקר. החקירה תמה. האם אתה מוכן לקבל את פסק דיני או
שאתה רוצה  לערער אצל הקיסר בעצמו?"
"לא. פסק דינך, כבוד השופט, מקובל עלי והוא בהחלט צודק",
עניתי.
"טוב. מזכיר, רשום בדיוק את פסק דיני ונימוקו. במשך החקירה
שערכתי שתי וערב, ניסה התובע סכום אסטרונומי, לסבך אותי במסכת
שקרים מכוונים, אך חסרים כל הגיון. לאחר שקרעתי את המסכת הזאת
והוכחתי לתובע, שכל דבריו בשקר יסודם, החלטתי להטיל על התובע
לשווא והוא פיוטר ז'ביצ'ק, עונש כספי בסכום חמישה עשר טאלרים,
סכום שטען, שהיה בשקית המונחת על הרצפה בליל הגשם הידוע.
בהתחשב בזאת, שידוע לי שז'אביצ'ק הוא עובד כפיים ואין ביכולתו
לשלם בבת אחת את ה'קאזנה' (עונש כספי), בהתייעצות עם הסנגור
שלו בהתנדבות, החלטתי להוריד את הסכום רק  לעשרה טאלרים  וגם
לחלק לו את התשלום לטאלר לחודש. במקרה שלא ישלם בראשית החודש
את הסכום הנ"ל, יישלח מיד שוטר, שיאסור אותו ויכניס אותו לבור,
עד שישלם בבת אחת את כל הסכום. בית המשפט מקווה, שלא  יראה עוד
בעתיד בין כותלי בית המשפט את  ז'אביצ'ק הנ"ל  בגלל איזושהי
סיבה. במקרה שהנ"ל יופיע עוד פעם לפני בית המשפט, יוטל עליו
קנס  פי שניים ואף שלושה גדול  מזה עכשיו. סופו של פסק דין.
מזכיר תמסור לי את המסמך לחתימה."  זהו! נשארו לי עוד  ארבעה
טאלרים לשלם ואני אתפלל בכנסייה שלא אצטרך אף פעם לעמוד לפני
השופט וגם שאלוהים  ייתן לכם  תבונה לא להזדקק  אפילו פעם אחת
לבית המשפט מכל סיבה?"
ז'אביצ'ק התיישב, ליקק את שארית הקצף שנשארה מהכוס המלאה
והרכין בעצב את ראשו. עתה קם 'אדווקאט', דפק בשולחן, אף כי לא
נשמע כל רעש והכריז  בקול חגיגי:
"חברים!  ראשית כל סבורני, שכולכם מסכימים אתי, שגרונו של
חברנו ז'אביצ'ק יבש ומן הצדק להרטיב אותו בכוס גדולה, אם לא כד
של בירה על חשבוננו."
"מסכימים!" נשמעו קולות הסכמה, "באצ'ווה ( חבית, כינויו של בעל
המרזח) תגיש מהר לגוספודאר ז'אביצ'ק  כוס גדולה מאוד של בירה!"
"על חשבון הרבי?" צחק  'באצ'ווה.
"לא  הרבי ולא הכומר.. על חשבוננו!" קראו קולו עליזים.  "אם
ככה, זה בסדר."
הוא היה מוכן להמשיך להתלוצץ עם  השתויים, אבל  'אדווקאט' היכה
שוב באגרופו בשולחן:
"עדיין לא גמרתי את דברי ואודה לך, אם לא תפריע לי. מה שיש לי
להגיד, זה לא מצחיק ונוגע לכל חברי. אם כן. לאחר ששמענו את
סיפורו העצוב של חברנו ז'אביצ'ק, נדמה לי, שכולכם מבינים, שמה
שהוא עשה, לא עשה בשביל עצמו ולא בשמו, אלא בשם כולנו. כמה היה
חסר, שאחד מכם בהשפעת השקרן הזה ואני מפחד להביע את  סברתי
האישית, פן מחר  דברי יימסרו לשוטר חרש והוא ימסור לבית המשפט.
אבל לרגל  משפט זה המבוים של חברינו ז'אביצ'ק, בו החוקרים ידעו
כבר מראש כל פרט ופרט, נדמה לי שהיועץ הטוב של התובע הוא לא
פחות ממשתף פעולה עם בית המשפט ואולי אפילו מקבל  תשלום כלשהו
בעד כל  משפט, בו התובע מפסיד ומכניס לקופת הממשלה סכום נכבד.
עתה כשבא תורו של הנענש  של חברנו ז'אביצ'ק, שתבע בדיוק, מה
שאתם רציתם לתבוע וזה היה עולה לתובע עשרים ואולי יותר טאלרים,
עתה כשהבינותם שהמשחק מכור מראש ולא כדאי לכם לשחק עם בית
המשפט, הריני  פונה אליכם בהצעה. לאחר שחברנו  ז'אביצ'ק שימש
לנו יועץ כן וחסך לנו  הוצאה גדולה, מן הצדק  להקל עליו את עול
הקנס. וכדי שתבינו במה מרמזים דברי, הריני מסיר את כובעי
ומכניס מצידי רבע טאלר, כהשתתפות בעונש כספי של חברנו
ז'אביצ'ק. לאחר שאני יודע את מצבכם הכספי, הריני פונה אליכם
להשתתף יחד אתי בסכום  אם לא רבע טאלר, כמוני ב-20 או אפילו 10
גרושים.  חמישה חברים המוותרים על 20  גרושים, משתתפים בטאלר
אחד בתשלום הקנס, אך גם 10 גרושים יתקבלו. ברור, שאיש לא יעיז
להוריד  מהסכום שהצעתי. לאחר הכל, מדובר בהזדהות עם חבר, שנטל
על עצמו את סכנת התביעה והשתתפות  בתוצאות הכאובות. האם
מקובלת עליכם הצעתי?"
מבלי לחכות לתשובה, העביר לשכנו את  כובעו ומיד נפתחו הארנקים
ובאין רואים נזרקו מטבעות לתוך הכובע. באותו הרגע  נראתה תנועה
מוזרה ליד השולחן הארוך , שעל ידו ישבו אנשי  'עמך', שאליהם לא
טרח אדווקאט לפנות. כאשר הרגיש בתנועת אנשים קמים, קרא
לעבריהם:
"רבותיי אתם לא צריכים להפסיק את  השתייה ולעזוב את הבית, כי
אינכם משתתפים בתמיכה בחברנו ז'אביצ'ק. אנו מבינים טוב מאוד,
שאין.."
"אינך מבין טוב מאוד, אדוני  אדווקאט", נשמע קול נרגז מהשולחן
הארוך, "כולנו כעסנו, כמוכם, כשהמים חדרו לביתנו, ולא  התכוננו
לצאת, אלא  לגשת אליכם, לאחר שלא העברתם אלינו את הכובע ולמסור
את חלקנו, אם אולי דל, אך בא מכל הלב."
"בסדר, אין צורך להתרגז כשעושים דבר טוב. אגב, יש לך שם, שאפר
לקרוא לך, במקום 'הי!"
"למי אין שם? האשק.  צ'סלאב  האשק. במקום 'הי! קוראים לי האשק
והמכירים אותי קוראים לי פשוט 'צ'סלאב!"
"בסדר צ'סלאב, קח ממני את הכובע ותתרים את חבריך ואחרי שתגמור,
תביא את הכובע ושב על ידי, כחבר בוועדת הספירה של המטבעות".
"בחפץ לב!"
כאשר צ'סלאב התיישב על יד ה'אדווקאט', קרא ה'אדווקאט' בקול רם:
"אדון הרדליצ'קה, עזוב מיד את כל עבודתך ובוא הנה.
'באצ'ווה' (חבית),שלא נקרא לעתים קרובות בשם משפחתו  בא
במהירות בסינרו הארוך,  המדיף ריח בירה. "אתה יכול להסיר לכמה
דקות את סינרך, המעיד על עיסוקך הקבוע. קראתי לך, כי אני בטוח,
שאין כמוך בקי בספירת מטבעות, שבהם אנו משלמים בעד הבירה שאנו
שותים ואחרי שנגמור ונדע, כמה יש לנו, אבקש ממך שתחליף לנו את
המטבעות לטאלרים, על מנת לא להטריד את פקידי בית המשפט. אחרי
ששלושתנו נקבע, שערמת המטבעות שווה טאלר אחד, צ'סלאב היושב
לימינך יארוז היטב בנייר את הערמה ויכתוב באותיות ברורות:
'טאלר'. ברור, שאם אתה מסכים להחליף לנו את המטבעות"
"אני אשמח מאוד להחליף  לכם את המטבעות לטאלרים, כי העודף שאני
צריך לתת למזמין בירה מתבטא תמיד במטבעות ומעטים שותים כוס
בירה ומעמידים על הדלפק  מטבע של 10 טאלרים"
"מצויין! ועכשיו ניגש לספירה.  10, 30, 40, 60, טאלר אחד!"
"שניים!  "שלושה!" "ארבעה! ז'אביצ'ק! אתה חופשי עכשיו מכל
דאגות" קרא בהתרגשות ה'אדווקאט', כל החוב שאתה חייב לבית
משפט, נמצא בידינו ותוכל למסור אותו בזמן שקבעו לך."
"למה שלא ייגש כבר מחר לבית המשפט וישלם בבת אחת את כל החוב
ויתפטר פעם לתמיד מדאגות האוכלות אותו?" נשמע קול מתוך השולחן
הארוך.
"אסור, רבותיי. רק זה חסר לנו, שידעו שיש ברשותו סכום כה
גדול", קרא בקול רם ה'אדווקאט', "מיד ישאלו אליו פקיד חוקר וזה
לא ינוח עד שיוציא ממנו, איך פתאום זכה בכסף כה רב ואולי יש לו
הרבה יותר, שלא הצהיר עליו לגובי מסים. ואם ז'אביצ'ק לא יתאפק
ויגלה: "חברים שלי תרמו את הכסף הזה!" יהיה הדבר עוד יותר
חשוב: "תרמו? מה פתאום? מי הכריז על התרמה? מי הנם חברים האלה,
שמפזרים את כספם או שתורמים לחבר, חבר אגודה איזושהי? מחתרת?
הדבר זקוק חקירה מדוקדקת. אם כן, לאחר שאני בטוח, שמחר כל פראג
תתקע בחצוצרות: "ז'אביצ'ק התעשר והוא בעל אוצרות, לא נמסור לו
את כל הכסף ורק יום לפני תאריך התשלום יקבל מ..אדון
הרדליצ'קה, שאני בטוח שיידע להסתיר היטב בין החביות את כל
הכסף, עד שישלם את כל החוב."  "אבל נשאר עוד כסף, נוסף על דמי
החוף ומה אתו?" נשמע שוב אותו הקול.
"נכון, נספור שוב מאחד ואחר כך נחליט מה נעשה עם היתרה."
"מה יש להחליט?" נשמעו  הפעם קולות עליזים מהשולחן הקטן. לאחר
שהצלחנו לעזור לז'אביצ'ק המסכן, נשתכר עד שלא נדע  אם באצ'ווה
הוא סתם מגיש בירה או כבוד השופט."
"זה  דבר הקל ביותר להשתכר ולאבד את החושים!" קרא בזעם צ'סלאב
האשק, "אתם שוכחים שאתם לא משתכרים תמורת כספכם הפרטי וכי הכסף
הזה מלבד 10  או אפילו 20 פרוטות שלכם הוא ציבורי והוא לא נתרם
על מנת להשתכר, אלא  אולי למטרה  נעלה, כמו למשל פדיון חברכם
ז'אביצ'ק או  יאנושק, היושב בכלא, על כי לא רצה להלשין על אחד
מכם."
"גם לי יש רעיון, שאולי תסכימו להגשים אותו", קרא ה'אדווקאט'.
אבל בינתיים נמשיך לספור, כדי לראות במה מדובר. נתחיל רבותי:
,40 ..טאלר, שני טאלרים ושישים אגורות."
"שלושה טאלרים!" קרא ה רדליצ'קה בניצחון.
"איך זה שלושה יש רק  שישים אגורות!"  קרא ה'אדווקאט'
"ולשם מ ה אני סופר?" קרא הרדליצ'קה, "רק אתם תתרמו ואני רק
אגבה מכם כסף בעד השתייה. מה אני פקיד גבייה? אני מצטרף לחבר
התורמים על ידי  תוספת של ארבעים אגורות."
"יופי", קרא צ'סלאב, "תסתיר בינתיים את הכסף, עד שנחליט מה
נעשה אתו. אמנם יש לי רעיון על  "בנק לחברים הנצרכים", כשכל
חבר יתרום כל יום רק אגורה אחת, כלומר  שלושים אגורות
בחודש.."
"מה כבר אפשר לעשות עם שלושים אגורות?" הפסיק אותו  אחד
מהשולחן הקטן.
"אנחנו שלושים חברים, שמוכנים לנסות  לייסד קרן לנצרכים. אל נא
תשכח ששלושים חברים, התורמים כל חודש  רק  שלושים אגורות,
מכניסים מיד תשעה טאלרים ואם גם אתם תחשבו על רעיון הזה
ותצטרפו אליו, נגיע במשך שנה לכמה מאות טאלרים ואז נהיה לגמרי
לא תלויים מעלוקות המוצצות ריבית גבוהה."
"צ'סלאב," הפסיק אותו  'האדווקאט'  "הרעיון יפה, אבל  דברים
כאלה לא מחליטים על רגל אחת. די לנו היום ב"מבצע ז'אביצ'ק".
אני מציע שנפגש בעוד שבוע כאן ונדון על פרטי המבצע, שאתה
מציע."
"חשבנו, שהיום נדון, איך נוציא מהרבי על חשבון המפלצת שלו, כמה
טאלרים ובמקום זאת אנו  דנים על תרומות מכיסנו"  נשמע קול
מתלונן.
"סבלנות חבר! הכל בזמנו יתברר בעצמו, מבלי שנצטרך לתחבל
תחבולות, איך להוציא מהיהודים כסף. ידוע הפתגם, שמי שמגדל
דבורים, אף אם הן מכירות את ריחו, בסופו של דבר תמצא דבורה,
שתעקוץ אותו באף ומי שמגדל  נחשים, אף אם ילטף את ראשו של
הנחש, בא יום שהנחש הוא נחש ויכיש אותו. כך גם מי שמגדל  גולם,
מן ההכרח, שיבוא היום, בו הגולם יקום על יוצרו. נחכה ונראה."
ה'אדווקאט' בעצמו לא ידע,  מה קרובים דבריו לנבואה ומה קרוב
מאוד היום.