תעלומת הגולם המאוהב
חלק ה' - הגולם החופשי משתולל  
לאחר שלא רייזלה ולא הרבי טרחו לבדוק, האם הגולם נמצא  בבית,
נמצא לראשונה הגולם חופשי, הפועל על דעת עצמו, בהתאם לתפקידו,
חסר כל איסורים ומלא מרץ למלא את  התפקיד, שלמענו נוצר. הגשם
הטורדני, שגירש כל מי שעלול היה להפריע לו לבתים, לא הפריע לו.
הנוזל ששטף אותו, לא פגע בגופו המוצק והמאובן. הוא לא עצר את
נשימתו, תחושה שחשו היצורים שרצו תוך בהלה לבתים שלהם ואף
שלוליות המים, שגדלו לא עצרו את קצב הליכתו. גיגית אחרי גיגית
התמלאה במים, ששפך תוך חדווה אליה. לא מעט הוסיף הגשם, שלא
נפסק ואחרי שמילא את הגיגית, כיוון  את המים  לחצר ומשם לסמטא
המשופעת.
כל זה לא הפריע לגולם להמשיך ולשפוך מים לתוך גיגיות. המים
שירדו מהשמים ומילאו את הגיגיות לא נחשבו בעיניו. לו הייתי
כופר, הייתי אומר, שהם לא היו 'טהורים'. רק הוא זכאי היה למלא
את הגיגיות. עתה רץ, שיכור מעבודתו לנהר, שאב את המים לתוך
הדליים ושב בריצה לחצרות, על מנת לשפוך מים לתוך הגיגיות
המלאות. הגיגיות שעברו על גדותיהן והגשם, שלא נפסק, הגבירו את
קצב  הירידה של המים, שהפכו לזרם אדיר, שירד באון לתוך הרובע
הנוצרי. הדלתות שהיו מוגפות עד לרצפה לא היוו כל מכשול למים,
שבכוח השיפוע חדרו מיד לתוך החדר היחיד, שעל יד התנור, בו ישנו
דיירי הבית.
רק כאשר המים, שזרמו בתוך הבתים, חטפו את החפצים שהיו מונחים
על הרצפה והשליכו אותם ברעש אל הדלת, התעוררו דיירי הבתים,
ירדו ממיטותיהם ומהתנור ואחרי שרגליהם היחפות נתקלו במים,
הדליקו את  המנורות הקטנות ואז גילו שבגדיהם, מגפיהם ועוד
חפצים, שהיו מונחים על הרצפה, צפים על פני המים בתוך חדרם. הם
חטפו כל מה שיכלו להציל והשליכו על התנור, שעליו בדרך כלל
הייתה מונחת העריסה עם התינוק.
וכאשר הדלת, שהמים דחפו אותה בכוח פנימה לא רצתה להיפתח פתחו
בזעקה מרה, כשלזעקתם מצטרפות זעקות מבתים אחרים. "לא יתכן,
שאדון אל הטוב, שכל שנה מוריד גשמים, אך לא פוגע בפנים הבית,
עושה זאת!" קרא אחד הדיירים בקול גדול, שנשמע בסביבה. "שמא אלה
תעלולים של הנערים המחוצפים?" קרא אחר. "איזה נערים?" צעק לו
בחזרה השכן. "הנערים נמצאים אתי  ומדשדשים כמוני יחפים במים,
כי מגפיהם נעלמו!"
"אז אלה הם רק מעשי השטן ולא האדם!" קרא אחר, כשהוא מצטלב כמה
פעמים. כה וכה התגברו כמה גברתנים על הדלתות, כיסו את ראשיהם
בשמיכות הרטובות ויצאו החוצה לראות  מה נעשה שם. דבר אחד
שהפליא מיד את כולם: זרימת הנחל  הלא יציבה שהוא זרם כרגיל
בשיפוע הסמטא, בקצב קבוע ולפתע הוגבר הקצב והמים זרמו ביתר
מהירות מטה, לאחר שקיבלו תגבורת שם למעלה, ברובע היהודי. באותה
מהירות שעקב שבר הענן, ירד הגשם העז, נחלש ואף נפסק, אך הזרם
לא פסק לזרום בעוז מטה מטה, לאחר שקיבל תגבורת מים.
מתחלקת בבוץ הדביק, נופלים וקמים, כשפניהם מלוכלכים, עלתה
קבוצה של  דיירים אמיצים לראות את מקור הזרימה הלא טבעית.
ולפתע כאיש אחד גילו את  ה'גולם' של  הרבי היהודי, כשהוא
בחדווה שופך מים לתוך גיגית מלאה לגמרי.
"מטומטם יהודי שכמוך", קרא אחד בזעם, "האם אתה לא רואה, שהחבית
מלאה והמים נשפכים לרחוב?"  "תפסיק, גולם שכמוך!" צעק לעומתו
אחר.
אך הגולם, אף כשראה קבוצת אנשים זועמים, לא הבין את צעקותיהם,
כי הוא  למד אך ורק את "לשון קודש" שבה דיבר אליו יוצרו.
מיד אחרי ששפך את המים לגיגית המלאה, רץ אל הנהר, כדי למלא את
הדליים, כדי להמשיך במילוי הגיגיות. כאשר הופיע ושוב שפך את
המים לתוך גיגית מלאה והמים הצטרפו לזרם, שירד  לבתיהם, ראו
שאין כל טעם לצעוק על "המטומטם הזה" ואף על פי שהיו אמיצים, אף
אחד לא העיז לגשת אל  הגולם ולחטוף לו את האסל עם הדליים. כולם
ראו במו עיניהם את כוחו האדיר, לכן בחרו בדרך נבונה: "בוא נלך
לרבי ואם הוא ישן נעיר אותו, שגם הוא לא ישן. שיראה במו עיניו,
מה עושה  המטומטם הזה, שהוא בחר לו למשרתו".
"רעיון טוב! בוא ונלך!" עתה הלכו קבוצה מלוכדת, כשהם ממלאים את
אוויר הלילה בצעקות פרועות: "רבי התעורר! אנו באים אליך! צא
בנעלי  בית העדינים שלך לבוץ, כפי שאנחנו נאלצים ללכת יחפים
וקח את  המטומטם שלך! רבי, אל תישן!"
כבר מרחוק העירו הצעקות את כל בני משפחתו של הרבי, אשר התלבש
במהירות ואחרי שהרגיע את  אשתו ובתו, יצא החוצה  לעצור את
הקבוצה הצורחת לחדור לחצר הבית.
ברגע הראשון חשב להעיר את הגולם, שיצא יחד אתו ויגן על בני
ביתו, כשלפתע שמע את אחת הצעקות: "וקח מאתנו את המטומטם שלך!"
ברור היה לו, שהם  דיברו על הגולם שלו,  כשלא ברור לו, האם
הגולם נמצא בבית או שמא בחוץ ומה מעשיו בגשם כזה.
הוא ניגש כרגיל בצעדים מדודים אל החבורה ובקול שקט, כשהוא
מחניק בתוכו את כל חששותיו, שאל אותו:"לילה טוב רבותיי
הנכבדים! ומה אני יכול לעשות למענכם ומה פירוש צעקות אלה באמצע
הלילה?" "הוא שואל מה הוא יכול לעשות למעננו, כאילו לא ידע, מי
שלח את המטומטם לרובע היהודי, על מנת שיעשה לנו צרות", קרא אחד
תוך לעג גלוי.
"אדוני הרב", פנה אחר, "אתה יכול לעשות למעננו הרבה, אם תרשה
לנו אחרי יום עבודה לישון בלילה." "לפי שעה, הרי אתם  לא
נותנים לאזרחים ישרים לישון על ידי צעקות שלכם, במקום להסביר
בצורה פשוטה, מה פשר הצעקות", השיב להם הרבי.
"פשר הצעקות הוא שאין אנו יכולים לישון, כי  החדרים, שבהם אנו
ישנים מוצפים במים ואם תשאל למה אנו לא ישנים, כי המטומטם,
שהשארת אותו בלי השגחה ברובע היהודי, מציף את בתינו במים, עד
שאנו עלולים לטבוע בהם."
"אתם מתכוונים לגולם שלי, אבל  כפי שידוע לי, הרי הוא ישן
בעליית הגג", ענה להם בביטחון גמור.  "ומה, אם הוא אולי ברח
מעליית הגג או בכלל לא הגיע אליה, אלא מתרוצץ בגשם כזה ברובע
היהודי ונוסף לגשם השוטף שופך בלי הרף מים לגיגיות המלאות
ומציף את הסמטה במים זורמים?" "לא יכול להיות. תסלחו לי.
רייזלה!" קרא  לבתו וכאשר הופיעה שאל אותה בשקט:
"האם הבאת את הגולם הביתה והוא נמצא עכשיו בעלייה?"
"לא מצאתי אותו, אבא. כשירד פתאום  הגשם, רצתי לרחוב, בו
חשבתי, שאמצע אותו וכאשר לא מצאתי אותו, רצתי הביתה והייתי
בטוחה, שהוא כמו תמיד יחזור בעצמו הביתה."
"אז אינך יודעת. האם הוא בבית?" "לא, אבא", השיבה  רייזלה,
קרובה לבכי. "בסדר, רייזלה, חזרי למיטה. אני עוד מעט אבוא".
אחר כך פנה אל החבורה:"תסלחו לי רבותיי רק רגע אחד ואחר נראה
מה אפשר לעשות."
הוא עלה בצעדים מהירים במדרגות המוליכות אל העלייה ומיד חזר אל
החבורה וציווה:
"בואו מהר. נלך לרובע היהודי ונקווה, ששם נמצא את  הגולם. אחר
כך אחליט מה לעשות בדבר מעשיו."
הוא פנה מיד בצעדים נמרצים לרובע היהודי ואחריו הזדנבה כל
החבורה. אחד, בעל כשרון לחריזה, המציא מיד חרוז וקרא אותו בקול
רם לחבורה:"רבי מפראג אדם חכם המציא גולם מטומטם!" ומיד הפך
החרוז להמנון של החבורה, אשר בקולות שונים שרה אותו בהתלהבות
ברחובות הרובע השקט:"רבי מפראג אדם חכם..."
בכמה חלונות נראו כבר מנורות קטנות, שהדליקו  יהודים מבוהלים,
שהתעוררו לקול השירה הפרועה. "רבותיי", ניסה הרבי להרגיע אותם,
"הרי זה  לילה ואנשים ישנים. אנא חדלו מצעקות אלה. הרי אתם
אנשים תרבותיים ותמיד הייתם שכנים טובים. מה יחשבו אלה, שאתם
מעירים?"
"ואולי תסביר לי, כבוד הרב, האם זה צדק לפי דעתך, שאנו לא
יכולים לישון, כי הדירות שלנו מוצפות במים ואילו הם, שרק
בשבילם עבד הגולם שלך, שפך להם מים, כיד המלך, זכאים לישון
בשקט?"
"אין צדק בדבריך, ידידי. אם יש מישהו אשם, הרי לא הם, שאמנם
נהנו מאספקת המים חינם, אלא א נ י. אני שלחתי את הגולם לרובע
היהודי, אבל העיקר על פי החוק היהודי, אני, כבעל הגולם אחראי
למעשיו. כתוב בספרי החוק שלנו: "שור אם נגח בן אדם, יפצה בעל
השור את האדם, שהשור נגח". כך גם כשכלב של מישהו ישוך אדם,
הכלב אינו אשם, כמו שהאלה שהמכה מנחית על ראשו של קרבן. כך גם
הגולם, שאינו אדם ואפילו לא שור או כלב, אלא ערמת חימר, אינו
אשם."
"אבל, הרי אתה לא אמרת לו לשפוך מים, כשהגיגית  מלאה כבר, ורק
מטומטם הזה... הו, הנה הוא! רבי תצווה עליו, שיפסיק לשפוך את
המים!"  כאשר הבחין הרבי בגולם, קפץ  כמו נער צעיר, התייצב
לפניו וקרא בקול מצווה:"גולם, תפסיק!"  כולם נדמו והתבוננו
בפליאה, איך הענק לשמע קולו של יוצרו, נעמד לפתע דום ללא
תנועה, כשידו אחת מוכנה לשפוך את המים לגיגית. והרב המשיך: "אל
תשפוך את המים. הרם את האסל ולך הביתה. שם חכה לי!"
הגולם הסתובב והתחיל לצעוד בכיוון הביתה והרב כאילו שכח משהו,
קרא אחריו:
"גולם! כשתבוא הביתה. תשים את האסל ליד הגיגית. תשים על האדמה
ואל תשפוך את המים ועמוד  שם, עד שאשוב הביתה. עכשיו לך הביתה.
הביתה, ברור?"
במקום תשובה (הרב שכח, שהגולם אינו מסוגל להשיב לו) צעד הגולם
בצעדים בטוחים, כאילו הפקודה  שיחררה אותו מהאי ביטחון, מה
לעשות - בכיוון הביתה.
לאחר שנעלם מעיני הצופים, פנה אליו אחד מתוך החבורה:"ועתה
אדוני הרבי, לאחר שסילקת את הגולם, האם רוצה אתה לראות במו
עיניך, איזה נזק גרם המטומטם הזה?"
"תסלחו לי רבותיי, אם לא איענה לפנייתך, אך אינני  בקו
הבריאות, על מנת לטייל באמצע לילה, מה עוד שעוד מעט עלול שוב
גשם לרדת והרופא שלי אסר עלי איסור חמור להתהלך בחוץ במזג
אוויר רטוב. אני מתחייב לקבל את שיפוטכם וקביעתכם, מה גודל
הנזק, שהגולם שלי גרם ולפצות אתכם, במידת יכולתי, כמה שכבוד
השופט קבע. אחרי הכל איש פרטי אינו מסוגל לקבוע את גודל הנזק
ולשם זאת ישנו חוק, שהוא מעל הכל. אצלנו היהודים, החוק לא היסס
לשפוט אפילו את המלך, אם היה אשם. תחשבו  היטב ואחר כך תחליטו,
מה החלטתם ואני תמיד אהיה לרשותכם . לילה טוב, רבותיי!" "לילה
טוב, אדוני הרב!" ענו לו כולם במקהלה.