בתום ההצגה עלה על דעתו של הקיסר לשוחח עם הרבי על מחקרו על
אמצעי עבודתו ובכלל, איך הוא גילה את הנוסחה המבוקשת, שבעזרתה
יוצרים דמויי אדם.  
לפי הוראת הקיסר נמסרה לרשות הרבי מרכבה מפוארת וכל הנאספים,
שעמדו עדיין כאילו היו מהופנטים, יכלו לראות איך הרבי היהודי
עולה למרכבה המוזהבת ויחד עם נכבדי החצר דוהר לטירה הקיסרית
בהרדצ'ין. כך יכלו לראות כל תושבי הרובע הנוצרי, הגובל עם
היהודי, איך כעבור שעתיים שבה המרכבה המפוארת, כדי להחזיר את
הרבי הביתה. אכן זה היה האיש שהקיסר, שבדרך כלל לא סבל בריות,
רצה ביוקרתו.
כבר עם דברי הפתיחה של הקיסר, הבין הרבי מה הייתה כוונת ההזמנה
ומהן המחשבות, שהטרידו את הקיסר בשעה שהתבונן להצגתו המרשימה
של הגולם:
"סבורני," הביע הקיסר את דעתו, "שאם יש כבר לרשותך הנוסחה
שבעזרתה יצרת את בגולם, מסוגל אתה ליצור לא רק יצור אחד שישמע
את פקודתך, כל פקודתך, אלא אפילו גדוד שלם של יצורים דומים לו
ובשעת מלחמה, במקום להסתכן ולסכן חיי אלפי אזרחים חפים מפשע
ואף אלה שגויסו לצבא, מסוגל  תהיה לשלוח את היצורים האלה נגד
האויב ואז ניצחונך מובטח."
"באופן תיאורטי, הוד מלכותך, אך יצירת כל יצור דורשת הקרבה
עצמית, סיגופים, תפילות מיוחדות   והתנהגות מפורשת, כפי
שמצווים  ספרי קודש מיוחדים. אך מעל הכל התלבטויות, אם המעשה
שאנו עושים הוא לא בניגוד לרצונו של אלוהים. יצירת יצורים
כאלה, שתפקידם יהיה להרוג ולהשמיד יצורים אנושיים, שאנו רואים
בהם אויבים, ודאי לא תהיה לרצונו של הבורא, שברא את האדם על
מנת שיחיה."
"אבל מבחינה תיאורטית, כפי שאמרת," הגן על דעתו הקיסר.
"תאר לך, הוד מלכותו, שנוסחה שכזו תיפול לידי ראש השודדים. לא
יהיה אז אף אדם שיהיה בטוח בחייו, אם לא יכנע לדרישותיו של
הפושע. אך לא רק שודד, אלא שליט, צמא דמים, החולם על השתלטות
על כל העולם ונתקל בעם שמעיז להתנגד לכיבוש ארצו, או שהוא
מחליט שגזע מסוים לא ראוי לחיות על פני האדמה, כי הוא נחות
ובנשימתו מרעיל את האוויר שהוא נושם. הרי באותו היום יעלה
מגיהנום, השטן, מלך השדים ויתגרה בבורא העולם בעצמו."
"יש משהו בדבריך, רבי," הסכים אתו הקיסר.
בשיחה עם האסטרונומים, שבה השתתף גם הקיסר, גילה "הממונה על
הדת היהודית" בקיאות מופלאה בחקר הכוכבים וכל מה הידוע עד כה.
כשנשאל איך הגיע לנוסחה הסופית, שלפיה יצר ''גולם'' כזה, השיב:
"הנוסחה, שאליה הגעתי, אינה נוסחה כמו במדעי מתמטיקה או
פיסיקה, קביעה בלתי משתנית. זה, כמו שאתם שוחים בעזרת הטלסקופ
באוקיאנוס האינסופי של הכוכבים, הנוצצים במקומם הקבוע ואלה
שדוהרים על פני השמים, נעלמים כדי אחרי סיבובם הארוך לשוב
כעבור מאות או אלפי שנים למקום הזה. תארו לעצמכם צפייה ממושכת,
המעייפת עיניים ומרפה את הערנות, ולפתע בתוך ההמון האינסופי,
אתם  עדים ל מ ב ז ק  גדול, חזק, כאילו איזה דרקון פלט לפתע
מתוך לועו אש. המבזק מתפשט, צד את העין וגם למחרת נשארה התופעה
מלהיבה, מאירה ומסנוורת, ואז אתם, תוך התרגשות, לוחשים: "מזל
טוב", או "שבח לאל הבורא, אשר בחסדו  הואיל להעניק לכם זכות
להתבונן, איך כוכב חדש נ ו ל ד."
"אני מסכים אתך, שיש בטבע תופעות, שאפילו הפילוסופים, בעלי
החזון המרקיע שחקים, לא חלמו עליהן," התרשם מדברי הרבי, טיכו
ברהה. "יחד עם זאת, אם אתה מודה שהיצור שלך לא נוצר על פי
נוסחה מתמטית, שאינה משתנית, שבעזרתה מסוגל אתה שוב ושוב ליצור
קבוצת יצורים הדומים זה לזה, נשאלת שאלה האם ידועה לך בצורה
מוחלטת טבעו של היצור שיצרת. מנין לך שלא חלים או יחולו
שינויים כלשהם בתוכו?"
"בעצמך סיפרת לנו," התערב  קפלר, "שכאשר צץ הרעיון בראשך, יצרת
בובה קטנה, שילד יכול היה לשחק אתה והבובה בעצמה גדלה וגדלה,
מבלי שאמרת לה. היא יכלה להמשיך לגדול, אולי לגובה של מגדל
כנסייה, לולא אתה מתוך בהלה קראת לה :"מספיק!" האם היית אז
בטוח שהיצור שגדל הבין אותך או אם יבין ישמע את דבריך? לא!
קיווית, שהוא ישמע את פקודתך, אך לא היית בטוח."
ושוב התערב טיכו ברהה, על סמך ניסיונו האישי: "לו אני הייתי
במקומך, לא הייתי מסתפק ביצירה חד-פעמית, אלא כמו בכל חקירה
הייתי מנהל יומן על התנהגותו ועוקב בשבע עיניים, אם חלו
שינויים כלשהם, התפתחות, נסיגה, גילוי של תופעה חדשה וכו'."
"אני יצרתי אותו, כדי שישמש אך ורק כלי שימושי לשתי מלאכות, על
מנת לעזור לאשתי החולה ובתי החלשה, שעד כה עשתה זאת: שאיבת מים
מהנהר ומילוי הגיגית וחטיבת עצים ביער ובקיעתם, על מנת שאפשר
יהיה לחמם בהם את התנור והכיריים. עליו להיות כלי עזר, בדיוק
כמו נוצה של אווז שבה כותבים או כמו כיסא שעליו יושבים ואין זה
עניינם מי כותב ומה כותב בנוצה או מי יושב על הכיסא שיצרתי."
"הדוגמה אינה משכנעת, מסיבה פשוטה, שהוא אינו נוצה בה כותבים
ולא גרזן שבו חוטבים עצים. לא, אדוני הרבי. הוא יצור, שכמו בני
אדם, מחזיק גרזן בידיו ומשתמש בו, כמו חוטב עצים. חטיבת עצים
אינה משחק של ילדים, המניפים בלי כוונה את הצעצוע בצורת גרזן.
עליו, בטרם יוריד את הגרזן על הענף, לחשב, לכלכל, היכן המקום
החלש ביותר בתוך הענף, לדייק בהורדת הלהב למקום שבחר ולהתמיד
באותו המקום על מנת לשבור את הענף. שום גרזן בעולם אינו עושה
דבר כזה בעצמו מבלי שידו של החוטב מכוונת אותו. האם פעולה כזאת
לא יכולה לעורר מחשבה, שהיצור שלך  ח ו ש ב? אמרת לו ללכת ליער
ולחטוב עצים ואיך הוא כבר ביום הראשון מצא את הדרך ליער ובחר
בעץ המתאים לחטיבה? ושאיבת מים? הראית פעם אסל עם דליים המוצא
בעצמו מקום, שבו שואבים את המים? הוא הולך בעצמו, שואב את המים
וחוזר לביתך, ממלא את הגיגית ושוב חוזר לנהר. האם כך מתנהג
יצור כלשהו, חסר תבונה, לא אגיד כבר נשמה? הרי תודה בעצמך,
שהוא נוהג ופועל על דעת עצמו, כמו אדם נבון?"
"זאת כמו אש, שאנו מבעירים בעזרת שבבים קטנים, חלשה תחילה ואחר
כך מתפתחת בעצמה," פלט הרבי.
"אהה," צהל קפלר, "אם כן אדוני מודה שכמו אש, כך גם הוא מסוגל
להתפתח ולהשתכלל, מבלי שאדוני ירגיש?"
"יתכן מאוד, אך רק בגבולות התפקיד שאני הטלתי עליו," ענה
בשלווה הרבי.
"התפקיד שהטלת עליו... ומה למשל יקרה אם בתוך היער שבו הוא
חוטב עץ, ייגש אליו אחד החוטבים, בני אדם, ויתגרה בו? יקרא לו
"גולם טיפש, מה אתה, עבד? תנוח קצת!" והוא יעמוד על יד העץ,
שהגולם חוטב, בכדי להפריע לו. איך יגיב הגולם, שכבר הניף את
גרזנו?"
"בלי כל ספק," התערב הקיסר, "הוא ירוצץ את ראשו וזאת תוך הכרה
מלאה, מה הוא עושה, כי האיש הפריע לו במילוי תפקידו."
"הוא לעולם לא יעשה זאת, כל עוד השם הקדוש מכוון את מעשיו!"
קרא הרבי בקול גדול. "וחוץ מזה יש תמיד באפשרותי לנטרל אותו
ואף לחסל, אם לא יתנהג, כפי שקבעתי לו!"
"איך תנטרל אותו?" קרא קפלר, "היצור שלך וחוטב העצים המסכן
נמצאים ביער ואילו אתה נמצא באותו הזמן בבית הכנסת או בבית
הספר שלך ומרצה לתלמידים. האם תרגיש משם מה עשה ואם תרגיש, האם
תצעק אליו ואם תצעק, הוא ישמע אותך?"
"לי יש כרוז," התערב שוב הקיסר, "שיש לו צינור כזה עם פיה רחבה
כמו חצוצרה, אך חוץ מזה יש לו קול, שאם הוא צועק, שומעים אותו
לא רק בכל העיר, אלא בשני הכפרים הסמוכים לה. אבל ספק אם הגולם
היה שומע בקולו או מבין אותו."
"דברים כאלה לעולם לא יקרו והם רק בגדר דמיון," טען הרבי.
"גם היצור שלך הוא בגדר דמיון ואינו רגיל. אף על פי כן, כדאי
לך לעקוב אחרי התנהגותו ולא לחכות ליום, בו תחשוב איך לנטרל
אותו." סיכם את המפגש עם האסטרונומים טיכו ברהה.
בדרכו הביתה חשב רבות על הדברים שנאמרו בארמון ועל חששותיהם של
שני האסטרונומים, אנשים דגולים, לגבי יצירתו והעצה לעקוב אחרי
התנהגותו של הגולם. מחשבה זאת הדאיגה אותו מאוד כי במקום
להשתחרר מדאגתו לרייזלה, שהנה הצליח ליצור יצור שישחרר אותה
מעבודתה הקשה ויעשה הכל מבלי שצריך לחשוב על עבודתו, החדירו לו
שני אנשי המדע ספק לגבי התנהגותו של היצור שיצר מחימר והציעו
לו לעקוב אחרי התנהגותו, דבר שיגזול  זמן מפעילותו, כמורה
וכאיש ציבור.
כאילו הד לשיחה שהתנהלה בהרדצ'ין והמחשבות שהטרידו אותו הייתה
הודעתה של רייזלה, שעליה הוטל להביא את הגולם הביתה, אחרי
הופעתו הפומבית:
"אבא, הגולם מאוד עצבני! מאז שהבאתי אותו לחצר, הוא רוקע
ברגליים, מדשדש מרגל לרגל, כאילו היה מחוסר סבלנות. הוא מסתובב
אל הגיגית, מציץ לתוכה, ניגש לערמת העצים ומרסק עוד כמה שבבים
ליותר קטנים, כאילו  הצביע שהוא מחוסר עבודה והוא אינו רגיל
להתבטל."
כאשר ראה הגולם את יוצרו, הגביר את סיבוביו בין גיגית המים
וערמת העצים, כדרך כלב שאינו  מסוגל לדבר ורק בהתנהגותו מראה
לבעל הבית שלו שהוא עדיין מלא מרץ  והוא לא נוצר כדי לעמוד
בחצר, בלי כל עבודה.
"צדקת בתי! הגולם שנוצר על מנת לעבוד רוצה לעבוד, ואיך נסביר
לו שהוא עשה למעננו הכל ולפי שעה אין צורך בעבודה בשבילנו?
יודעת את בתי, עלה על דעתי שאם הוא רוצה כל כך לעבוד, ולנו אין
צורך בעבודתו, למה שלא תביא אותו לאנושקה האלמנה ואפילו ליונס
הזקן, שאינו מסוגל לזוז ממקומו וכל השכנים דואגים לו  לפי
יכולתם? הוא בוודאי אינו מסוגל לשלם לגוי חוטב עצים או שואב
מים  ולשכנים קשה גם בשביל עצמם למלא את הגיגית שלהם, ויש כאלה
שכדי לשאוב סיר מים, עליהם להכניס עמוק את ראשם לתוך הגיגית.
תעברי בשכונה, תסתכלי בחצרות ובעצמך תחליטי, למי עוד אפשר
לעזור."
"רעיון טוב, אבא. השכנים ישמחו ויברכו את מעשיך וגם הגולם
ישמח, שסוף סוף יש לו עבודה."
מיד אחר כך נעמדה, כמו ילדה קטנה לפני הדוב הגדול שלה
והכריזה:
"אתה שומע, גולם? אבא (היא הצביעה עליו) אמר, שמעכשיו אתה צריך
לשמוע ולעשות, כל מה שאני (היא הצביעה על עצמה) אגיד לך.
הבינות? בוא אחרי!"
היא הסתובבה וכשראתה שהגולם הולך בעקבותיה, הוציאה קול שמחה
ומלאת חשיבות עצמית צעדה לתוך השכונה היהודית. היא פנתה מיד
לביתה של אנושקה, הצביעה על הגיגית שבחצר ועל כמה חתיכות עצים,
שהיו מונחות וציוותה:
"למלא את הגיגית ולהביא הרבה, הרבה עצים. כשתגמור כאן תיגש
לחצר של יונס, הנה הבית עם הקיר הכחול, הרואה אתה? זה יונס. גם
שם תמלא את הגיגית ותביא לו עצים. אני בינתיים אסתובב בשכונה
ואראה, מה אפשר עוד לעשות בשבילך. עכשיו לך תביא מים!"
זהו היה המשפט האחרון שהגולם קלט ובמילוי גיגיות ראה את התפקיד
החשוב ביותר. מעתה, במקום לפתור את בעיות הגולם, השתבשו כל
העניינים ותקר רדף תקר. רייזלה, כפי שאביה הציע לה, פתחה
בביקור בחצרות של  היהודים ואילו הגולם, שפנה מיד בכיוון
למקום, בו שואבים מים, נשאר לבדו, בלי כל השגחה, מבלי שאיש
יכוון אותו, יסביר לו, מה קודם: מים או עצים? בית זה או השני
עם קירות כחולים? עליו לבדו היה עתה להחליט, מי קודם, מה אחר
כך ומה לגבי בתים אחרים.
כי מאותו הרגע, שהגולם הופיע ברובע היהודי והשכנים ראו, שהוא
מביא  מים לאנושקה ועצים ואחר כך פנה אל ביתו של יונס,
כשרייזלה של הרבי מסתובבת  בחצרות שלהם ושואלת כל אחד: מה מצב,
מי מביא להם מים ומי חוטב בשבילם עצים, ברור היה שהיא רוצה
לרתום את הגולם לטובת כל הקהילה.
לפתע פתאום, בלי כל התארגנות תחילה, פרצה ברובע היהודי מהומה,
שאיש לא היה מסוגל להשתלט עליה. עשרות נשים הפסיקו את הליכתו
של הגולם, הנושא אסל עם דליים וצעקו בהיסטריה בצ'כית,
ביידיש:"בוא אלי! תביא גם לי מים! תחטוב גם בשבילי קצת עצים!
אין לי כוח להרים אפילו חצי דלי! בוא  אדון גולם! אלי!"
"טיפשות שכמוכן!" לעג להן "תלמיד חכם" אחד, "מה עלה על דעתכן,
שההוא מבין צ'כית, גרמנית או  איטלקית? האם לא ברור לכן, שהרבי
שלנו מדבר אתו רק ב"לשון קודש"? והוא מבין רק את השפה הזאת?"
"חכם מ"מה נשתנה", שמא תגלה לנו, איך אומרים ב"לושן קוידש":
בוא הנה?"
"לו בבית הכנסת, בעזרת נשים, לא הייתן מרכלות ומקשיבות לחזן,
הייתן יודעות איך קוראים לתורה: יעלה ויבוא.."
"כל כך הרבה, מגילה שלמה. איזו שפה זאת?" התרעמה אישה אחת.
"לא. לגולם פשוט תקראו: בוא! או בוא הנה!"
"בוא!" קראו כל הנשים בקול אחד. "ואיך אומרים מים ועצים?"
"מה אני אעשה אתכן? הרי ילד שמתחיל ללמוד חומש יודע בעל פה
שכתוב: "ויפריד בין המים שלמעלה והמים שלמטה". פשוט מים!"
"מים!" קראו כל הנשים במקהלה ואחרי זה, כאילו צעקו: "הצילו!"
הגבירו את קולן וצרחו: "מים!"
"ואיך אומרים: עצים?"
"עצים?" חזר על השאלה  ה"תלמיד חכם". "יש רק עץ! "ויטע השם עץ
בגן העדן" ועוד "כשתבוא לארץ ונטעתם עץ". תגידו לו עץ!"
מעתה פרצה סערת קולות, שגברה מרגע לרגע. הגולם שנמצא במרכז
הסערה נעמד, חסר ישע, כשאין על ידו מישהו שיכוון אותו, יסביר
לו, את מי לשמוע קודם. לאחר שנמצאו נשים, שאחזו בזרועו וניסו
אף למשוך אותה, הוריד מכתפיו את האסל, כדי לא לפגוע בתנועה
בלתי זהירה בדליים שלו בנשים ונעמד, כמו פסל, ללא תנועה.
לראשונה, מאז היוצר מסר לו תפקיד, לא ידע איך לבצע אותו. הוא
היה מוכן למלא את  הפקודות של כולן, אך לאן לפנות לראשונה? אף
אחת מהנשים לא חשבה להסדיר תור ולהסביר לו: "לך עכשיו לזאת
ואחר כך לזאת!" והיכן נמצאת הגיגית של זאת?
לפתע, כאילו החליט מה יהיו מעשיו, פנה אל ביתו של יונס, ששם
טרם סיים את תפקידו. מעתה צעד בזהירות בתוך ההמון הצורח, החוסם
את דרכו ורץ אחריו. עתה החליט. הוא ימלא את כל הגיגיות, יחטוב
עצים בשביל כולם, מבלי לשמוע את כל הצעקות הטרדניות. כמו דוב,
המכניס את כפו לתוך  הנקב שבעץ, כדי להוציא מתוכו יערת דבש
ואינו שם לב לזמזום המאיים של הדבורים. אחרי הכל תפקידו למלא
את הגיגיות מים ולחטוב עצים ולא להתייחס לקולן של היצורים
הטורדנים האלה. לשם זאת הרי הביאה אותו היוצרת הקטנה, הקרובה
ביותר ליוצר שלו.
מעתה פעל בהתאם לתפקידו, שהיוצר שלו קבע לו.
לו היה אדם, היינו אומרים שהוא עבד תוך חדווה, שמח בכוחו
ובאפשרותו למלא את תפקידו. גיגית אחרי גיגית התמלאה במים, שכנה
אחרי שכנה ראתה בפליאה, איך בחצרה הופיעה לפתע ערמת עצים. איש
עוד לא הטריד אותו. אין זאת כי הקדוש ברוך הוא בעצמו כיוון
אותו לפקוד חצר אחרי חצר בצורה מסודרת ולדאוג לצורכי הגרים
בתוך הבית. שמחת חג התפשטה ברובע היהודי והניסה לגמרי את  זכר
הצריחות ההיסטריות. בדומה למלאך אלוהים פסע הגולם מבית לבית.
אף הוא, מבלי להבין מה קרה לו, התמלא שמחה ושביעת רצון
מעבודתו, שכל כך השתוקק אליה. רייזלה, המדריכה שלו, נעלמה באחד
הבתים, עסוקה בשיחה עם אחת השכנות, אך עתה לא היה זקוק לאף
מדריך ואף כוח בעולם לא היה מפסיק אותו מלבצע את תפקידו,
שלמענו נוצר.
שבר ענן, שבלי כל הקדמה הוריד לפתע גשם סמיך ומהיר על בתי
הרובע היהודי ואף הבתים של דלת העם הנוצרית שהתגוררה בשכנות עם
הרובע היהודי, הפיץ את כל הנמצאים ברחובות לבתיהם.   הנשים
שניצבו ברחוב וציפו תוך חוסר סבלנות לרגע שהגולם יגיע אליהן,
נסו תוך בהלה, בהרימן קצות השמלות לבתיהן, כי הגשם איים לספוג
את  בגדיהן היחיד ולחדור לגופן.
רייזלה, שלא מצאה ברחוב את הגולם שלה, אשר באותו הזמן חטב בתוך
היער עץ, כאילו מאום לא קרה. רצה הביתה תוך ביטחון, שהגולם,
אחרי שיסיים את עבודתו, ישוב כרגיל בעצמו הביתה. כך גם הרבי,
כאשר הסערה תפסה אותו בדרכו, לא חס על כבודו, קיפל את  אדרתו
ורץ כמו אחרים לחדרו הקטן, כשמחשבותיו רחוקות  מהגולם, אשר
בוודאי עלה כבר לעליית הגג, כפי שרייזלה ציוותה אותו.