הופעתו של הגולם בתוך קבוצת הנשים השואבות, הפכה במהרה ל"שיחת
היום" בכל רחבי העיר. לא היה בית, לא הייתה קבוצה המתגודדת,
אנשים פשוטים, מורים, כמרים, שהנושא שיחתם לא היה הגולם, שהרבי
ליוא יצר אותו, פסל פרימיטיבי, עשוי מחימר, אך מתנהג, כמו כל
בני אדם.
" ברור שהוא אינו מתנהג, כמו בן אדם ולמזלנו אינו מבצע את כל
הפעולות. הוא פשוט יצר אותו לצרכים שלו ולא הוסיף דבר. בדיוק
כפי שהנגר עושה כיסא, על מנת שנוכל לשבת עליו ומיטה, שנישן
עליה. נדמה לי, שהיה זה ליאונרדו דה וינצ"י שאמר, שיצור
שימושי, כמו מכונה לחטיבת עצים לא צריך בכלל להיות דומה לבן
אדם חוטב עצים."
"עם כל הכבוד לאדוני, דה וינצ'י המציא סירה ששטה מתחת למים,
מרכבת מלחמה, מכוסה כולה ברזל, אבל כל זה רק בציור.ניסויו
להרכיב על כתפיו של תלמידו כנפיים ולעוף כמו ציפור, נגמר
ברגליים שבורות, ואילו כאן אנו רואים, לכל הפחות, כך סיפרה לי
בתי, שהייתה במקום וראתה, פסל מתהלך, מבצע פקודות,מבלי שנדע,
מה מניע אותו?"
"אומרים, השם המפורש, כך היהודים קוראים לו, המוסתר באיזשהו
חלק מגופו..."
"כלומר - אלוהים?"
"ומה חשב, אדוני. מדובר באיש קדוש ולא ברבי פשוט. לו היה זה
תלוי בי, הייתי מעניק לו תמורת מעשה זה, שכה יפרסם את עירנו
תואר של "אזרח כבוד של פראהה".
"נו, נו, אדוני מפריז. יהודי "אזרח כבוד של פראהה". לו שמע זאת
כבוד הבישוף, היה פשוט פורץ בצחוק." "ובכל זאת... הימים יגידו
עוד."
אכן השמועה על היצור המסתורי והמופלא, שהרבי של יהודי פראג,
יצר אותו מחימר פשוט, הגיעה אפילו לטירת הרדצ'אני, מקום שלטונו
של רודולף השני ההאבסבורגי, מלך הונגריה ובוהמיה ואחר כך קיסר.
בהיותו בעל תרבות רחבה ונטיות למדעי-הטבע ואלכימיה, בתום שיחה
עם יועציו האלכימאים, שהביעו סברה שהרבי כנראה גילה את "אבן
החכמה", שבעזרתה אפשר לייצר לא רק עשרה גלמים, אלא אף זהב בלי
גבול, הביע את רצונו לראות במו עיניו את יצירתו של הרבי, שלא
פעם ביקר אותו ואף ניהל אתו שיחות על הנושאים שברום העולם.
המרכבה המוזהבת נרתמה מיד וכאשר הפמליה המלכותית הסתדרה משני
צדדיה, התקדמה אל הגשר הנקרא על שם שרלס. הקושר את העיר החדשה
עם הישנה. 30 פסלים, המקשטים את הגשר, קיבלו את פני השליט של
צ'כיה, אך מבטו היה מופנה בכיוון לנקודה קטנה, שבגדה השמאלית,
בה חיכו המוני בני אדם, שניצלו את ההזדמנות לראות את המחזה
המופלא, שיוצג לכבוד הקיסר.
כאשר התקרבה המרכבה, תרו מיד עיניו של הקיסר את הרבי ליוא,
הלבוש אדרת חגיגית וחובש בניגוד לכל יהודי צ'כיה כובע שחור,
רחב שוליים. לידו ניצבה נערה, דקת גוף ומעל שניהם התנשאה דמות
ענקית, ללא פרופורציה, של יצור אימתני, ללא שרשרת ולא מחסום,
הניצב ללא תנועה כמו פסל. כאשר נעמדה המרכבה, מיהר אליה הרב,
בהשאירו את היצור, הרכין עמוק את ראשו וברך אותו, לפי כל
הכללים המקובלים, כשפונים אל הוד מעלתו קיסר הונגריה ובוהמיה.
"שלום עליך, רבי ליוא" קיבל את פניו הקיסר, שהיה ידוע כמתבודד
ואינו מתקרב בקלות אל בני אדם, "אכן השמועה על יצירתך הגיעה עד
לטירתי וכמתעניינים במדעי-טבע והישגיהם, החלטנו להעיף מבט, האם
לא מדובר כאן באחיזת עיניים, כדרך קוסמים בשוק, או שמא יש כאן
משהו ממשי, שחוקרי הטבע המפורסמים ביותר, על אף מאמציהם
הכבירים לא גילו ואילו אתה רבי הצלחת. הבאתי אתי את שני ידידי,
שפועלים בחצר שלי, על מנת שאף הם יתבוננו ביצירה שלך. אינני
יודע, אם בתחום התודעה הדתית, שאתה מלמד, שמעת פעם על ידידי,
שיומם ולילה, בודקים וחוקרים את רזי השמים, אבל לא על מלכות
אלהים, השוכנת בהם או במלאכים, המעופפים שם באופן חופשי, אלא
בצורה מדעית, מתמטית, על תנועות הכוכבים וכדומה".
"אכן אולי זה יפליא את הוד מלכותו", ענה לו המהר"ל, "אבל נוסף
על פירושים לתורה שלנו, נוהג אני להדריך את תלמידי לעקוב אחרי
כל חידושים במדעי הטבע ולהעביר אותם אחר כך, כשהם יהיו מורים."
"אם כן שמא הגיע לאוזניך שמו של טיכו ברהה?"
"טיכו ברהה? האסטרונום הדאני המפורסם, שבעצמו הכין מכשירי
מדידה מדויקים ובהם עקב אחרי גרמי השמים." "יפה. אם כן הכר נא
את ידידי טיכו ברהה, הניצב לימיני."
"כבוד גדול לי" הצהיר הרבי ליווא. "אף לי, אם אמנם חצי אמת, על
מה ששמעתי מפי צופים רבים ויש לי הכבוד להזמין את כבודו לטירה
של הוד מלכותו, בה בניתי מצפה כוכבים. בהזדמנות זאת אראה
לכבודו את הטבלאות שלי, שהקדשתי להוד מלכותו והם נועדות
לחישובים אסטרונומיים". "רב תודות לכבודו. בחפץ לב אקבל את
ההזמנה ובהזדמנות זאת אעשיר את ידיעות שלי הדלות על השמים."
"אם כבר מדברים על אסטרונומיה, שגם בה אתה מתעניין, אף על פי
שהנך משמש הרב הראשי של פראג, הכר נא את ידידי השני, הניצב
משמאלי - יוהן קפלר, מתמטיקאי ואסטרונום גרמני, שגילה את
החוקים של תנועות כוכבי-הלכת."
"כבוד לי להכיר את אדוני", הצהיר רבי ליווא, כשהוא לוחץ
בחמימות את ידו של המדען הגרמני, שאף עליו שמע רבות.
"ועתה, לאחר שהקדשנו זמן כה רב לאנשים, החוקרים את מה שנעשה
בשמים, שמא נלמד, מה מסוגל לא אסטרונום לעשות, כאן על פני
האדמה, בעזרת כמה רגבי חימר, כפי שנאמר לי", שם קץ הקיסר
לגינונים החברתיים.
"לפקודתך, הוד מלכותו. אני ממהר להציג לך את יצירתי", הצהיר
הרבי, "מיד נתחיל בהצגה. אני מקווה, שהיא תצליח, אף אם לא
לקחתי בחשבון, שיהיו לי צופים כה נכבדים ורמי מעלה.
הוא עזב את שלושתם תוך השתחוויות עמוקות ונעמד לפני הדמות
הענקית, המתנשאת מעליו, כמו חומה בצורה ובלתי עבירה." "ההצגה
הגדולה" זכתה בהצלחה מעל משוער.
השיחה של הרבי עם הקיסר, שישב בניחותא בתוך מרכבתו התארכה
ובאופן טבעי השפיע על המון הצופים. הציפייה הממושכת להופעתו של
הגולם, העמידה הצפופה, כשגוף מתחכך בגוף מן ההכרח יצרה מתח,
שגבר מרגע לרגע. עיניים, שקודם הביעו ציפייה, סקרנות הביעו עתה
שנאה גלויה ליצור המסתורי, שלמענו עזבו את עבודתם, עליו שמעו
אגדות ואחדים מהם שמעו מנשותיהם על עבודתו של היצור, המתקדם
למטרה, כמו שור ענקי, שכל אחד למראהו סר הצידה, אך הוא אינו
נוגע באף אחת, שואב את המים, מעמיס את האסל וחוזר מנין שבא.
הסיפורים היו מעניינים, אך אף איש לא ידע, איך זה נעשה, שיצור
בלי מוח מגיע למקום העבודה בעצמו, בלי שומר, בלי מדריך ואחרי
זה בעצמו חוזר. אמנם כלבים ואפילו חתולים מסוגלים להתרחק מהבית
ואחר כך על סמך הריח שבים הביתה, אף בתום כמה ימים. אבל כאן
מדובר בגוש חימר, שאין לו אף, אין לו כלום, אינו אוכל, אינו
שותה, מאומה. אפילו בספר הקדוש לא נזכר על קיום יצור כזה,
שמסוגל לעבוד יותר מהר וביתר זריזות מבעל המקצוע הטוב ביותר.
"אין כל ספק, שאותו הרבי, יצר אותו בעזרת כישופים טמאים,
האסורים על כל בן אדם דתי!"
"ואיש לא רק שלא מעלה אותו על המוקד, כפי שעשו פעם. להפך,
הקיסר שלנו, שהוא לא מתיידד עם אף אחד, רוכש לו כבוד ושוחח אתו
בגלוי זמן רב."
"מה איכפת לקיסר היושב במרכבה מזהב, שעמו עומד בצפיפות, כמו
עדר בהמות, כמה שעות?"
"ולשם מה, כדי לראות איך יצור בלי מוח ובלי שכל מביא מים או
עצים. אני מכיר הרבה שואבי מים, בלי מוח, שמלבד עבודתם, אינם
מבינים מאומה ולא מציגים אותם לפני הקיסר ולא מודיעים, כמו
בקרקס על הופעתו."
לא רק ההמון, שבא להצגה איבד את סבלנותו, אבל גם השחקן הראשי
והיחידי, שלמענו באו, כמו סוס מרוצים כלוא באורווה, רקע מזמן
לזמן ברגליו הכבדות והטביע באדמת החימר שקעים עגולים ועמוקים.
רייזלה, שהרגישה בעצבנותו של הגולם חזרה כל פעם על המשפט: "שקט
גולי!" כדי להרגיע אותו. גולי, שלעולם לא שמע ולא הבין את
המלים המשיך להתנודד מרגל לרגל, אבל הטפיחות הקלות של הקרובה
ליוצר שלו על זרועו, הרגיעו אותו והוא ניצב בשקט, מוכן לשרת את
יוצרו.
והנה הגיע הרגע המיוחל. כאילו זרם חשמלי עבר לפתע לאורך ההמון
הצפוף:
"הוא בא, הרבי. עכשיו נראה, אם היה כדאי!"
לא רק המון הצופים התרגש, אבל לו ניצב על יד הגולם, החסר
תחושות, פסיכולוג ליצורים מוזרים, היה מיד מגלה, שאף הגולם,
העושה יום יום את עבודתו, מבלי לחוש משהו יוצא דופן בעבודתו -
התרגש. המבטים של מאות, אלפי אנשים המכוונים אליו, כאילו
הזרימו בו זרם יותר חזק והמריצו את כוחותיו לפעול יותר מהר
וביתר יעילות, על מנת להראות ליצורים קטנים אלה מה כוחו ומה
גדולתו של היוצר שלו.
ההתרגשות, מבלי שחש בה קודם, עברה גם על הרבי, אשר במקום לתת
פקודה קצרה, כמו תמיד לגולם בשפה המובנת לו, האריך הפעם, בלי
כל צורך את הפקודה, כאילו רצה להרשים את המון הצופים, שציפה
למילות קסם, לא מובנות, השגורות בפי כל הקוסמים.
הרבי לא איכזב אותם. הוא נעמד דמות קטנה, בעלת כתפיים שמוטות,
חלשות מול הענק שניצב ללא תנועה וקרא אליו בקול גדול:
"גולם, שיצרתי שמע את דברי. אני רבי יהודה ליווא בר' בצלאל,
המכונה מהר"ל מפראג, פוקד עליך על דעת השם הקדוש שכתבתי על
מצחך והשם המפורש, שטמנתי בפיך, שתעשה בנוכחות הוד מלכותו
שהואיל לבוא לראות את מעשיך, הוא וכל הפמליה שלו וכן בנוכחות
הקהל הרב הזה מה שאומר לך. ראשית כל תלך ליער הזה, תחטוב שם
שני עצים ותביא אותם לכאן, שתקוע מקל. זהו מקל. ולכאן, שגם פה
תקעתי מקל. תבקע את העצים לשבבים קטנים, שאפשר להבעיר ותניח
בשני המקומות את הערמות.
אם לא הבינות את פקודתי תניע בראשך, לסימן: לא ואם כן התחל
בעזרת השם!"
כל הקהל חיכה לסימן מהגולם, שהוא לא הבין את פקודתו הארוכה
והמסובכת. גם רבי ליווא לאחר שגמר את פקודתו, שהכילה מלים
רבות, שלעולם לא השתמש בהן וכן מקום חדש, במקום להביא את העצים
הביתה, כפי שהיה רגיל, לא היה בטוח, שהגולם יקלוט את דבריו
ויהיה מסוגל להפריד בין מלים מובנות ולא מובנות.
כל הקהל שעצר את נשימתו, תוך צפייה, הוציא לפתע ברעש את מה
שעצר, כאשר הגולם, במקום להניע בראשו, החל לצעוד במרץ בכיוון
היער.
הצעירים הזריזים, שלא היו מוכנים להצטופף בתוך ההמון, טיפסו על
העצים, התיישבו על הענפים העבים ומשם שימשו לכל הניצבים למטה
שדרנים על הנעשה:
" הוא נכנס ליער. הוא בודק את העצים. אלוהים, הוא בחר בעץ הכי
גדול! עכשיו הוא מרים את הגרזן. טיפש שכמוהו, כדי להוריד עץ
כזה צריכים שני אנשים עם מסור ארוך וזה ייקח להם לכל הפחות חצי
שעה. יא! מה הוא עושה? טראח! טראח! אתם שומעים?"
כל הקהל מבלי לראות, מה נעשה ביער, שמע את ה'טראחים' הבלתי
פוסקים, שרעמו כמו יריות תותחים. ושוב נשמעו השדרנים ממרומי
העצים: "לא תאמינו! זה כישוף! העץ נוטה ליפול, עוד, עוד.
טראח!! הוא נפל על העץ השכן. הוא מוריד לו את הענפים הדקים,
הנאחזים בעצים אחרים ומשכיב אותו על האדמה. עכשיו ינוח! לא, מה
פתאום. הוא ניגש מיד לעץ השני, בודק את הענף הנמוך ביותר..."
"איזה ענף?" התערב המתחרה והמקנא בשדרן שעל העץ הסמוך:
"איזה ענף בראשך? זה ממש עץ, כמו כל העצים, שחוטבים שלנו
מביאים מהיער. הי, משוגע שכמוך, מה אתה עושה?"
"רבותיי", קרא שוב השדרן הראשון, "לא תאמינו המפלצת הזאת במקום
להשתמש בגרזן, אחזה בשתי ידיה את הענף, שהוא כמו עץ רגיל
ומכופפת אותו למטה, מטה. עץ שלם, שכדי לשבור אותו צריך לכל
הפחות עשר מכות בגרזן, הוא רוצה פשוט לשבור בידיו. הוא מכופף
את גופו אחורה, אבל הוא לא מרפה מהענף. הוא מתכופף יותר למטה
ואתו הענף. טראח!! הגולם שבר את הענף בידיו, בלי להשתמש בגרזן.
הייתי רוצה לראות את המתאבק הלאומי שלנו, שיעיז להתמודד אתו.
הגולם של הרבי יכופף לו את הראש בין רגע, כמו את ענף העץ. הוא
גמר את עבודתו ביער. נראה עכשיו, איך יביא את העץ לכאן. לא,
הוא לא יצליח בשום אופן, אפילו הוא!"
ושוב הופרע השדרן על ידי מתחרהו:
"רבותיי, אני מודיע לכם בהן צדק, שיצור לא נורמאלי זה הרים בכל
יד עץ והוא בא אלינו, כשהוא סוחב אחריו שני עצים, שני עצים,
שכל עץ ארבע אנשים צריכים להרים."
לא עבר זמן רב, כאילו השחקן הראשי החליט לא לתת לקהל הצופים
לחכות, נראתה הדמות הענקית של הגולם, המתקדם, כשגופו זקוף
כרגיל ומושך אחריו שני עצים. הוא זרק עץ אחד על יד המקל התקוע
באדמה, כשבידו השנייה הוא מחזיק את העץ השני ומיד אחרי זה
השליך על המקל השני את העץ השני.
כל הקהל הריעה בהתלהבות, בקול גדול לכבוד יצירתו של הרבי
ועכשיו גיבורו הלאומי של צ'כיה.
רגע אחד ניצב הגולם דומם, כולו תדהמה, לאחר שלא הבין את
צעקותיו של ההמון, המנפנף בידיים, זורק כובעים. ברגע זה נחוץ
היה לו היוצר, שיסביר לו, מה עליו לעשות, אך היוצר לא הגיב.
באין ברירה התעלם מצעקות ההמון הנלהב וניגש לעבודתו היומיומית.
רק הפעם היו תנועותיו יותר מהירות ופגיעות הגרזן יותר מדויקות.
לאחר שגמר את הערמה הראשונה, מיהר, כאילו מישהו בודק את זמנו
לעץ השני, הפריד את הענפים, שמהם עשה ערמה נפרדת וביקע את
הגזע, לשבבים קטנים. כאשר שתי הערמות היו מוכנות, ניצב דומם,
בצפייה לפקודות נוספות של היוצר שלו.
ואמנם הרבי קם ממושבו, ניגש אליו, טפח בחיבה על זרועו הימינית
והכריז בקול נרגש:
"יפה, גולם, יפה מאוד, עשית עבודה יפה, טובה. אני גאה בך, אתה
מבין, עשית עבודה טובה ואני מרוצה מאוד ממך. כל אנשים אלה,
שבאו לכאן אומרים: "גולם טוב, גולם עובד מהר ואף אחד מהם (כאן
הצביע על ההמון) לא עובד כל כך טוב ויפה, כמו הגולם. אני
מקווה, שמשהו מדברי הבינות. ועכשיו עוד עבודה אחת. הקשב: תיגש
לנהר, מלא שני דליים במים ותביא אותם הביתה, הביתה, לא לכאן.
כשתבוא כאן עם המים רייזלה תלך עם הגולם הביתה ובבית תחכה, עד
שאני אבוא הביתה. מים, הביתה ותחכה, עד שאני אבוא. לך!"
מיד נטל הגולם אסל עם שני דליים, שם אותו על כתפיו והחל ללכת
בכיוון לנהר, כשכל הקהל בנשימה עצורה מקשיב לדברי הרבי, תוך
ניסיון לקלוט איזו מלה קסם. להפתעתם:
"הוא מדבר אל הגולם, פשוט, כאילו דיבר למשרת שלו, אדם ולא יצור
מחימר" קרא אחד, בהביעו את תחושתם של כמעט כולם.
כאשר הגיע הגולם כעבור זמן קצר עם דליים מלאיי מים, לא הייתה
זאת עוד הפתעה, אלא דבר טבעי. עתה הצטרפה לגולם רייזלה, שהלכה
לפניו הביתה.
"גולם!" הזכיר לו הרבי, "אחרי שתמלא את הגיגית, חכה לי, עמוד,
עד שאבוא הביתה!"