תעלומת הגולם המאוהב
סיפור דמיוני, חלק ב'

ערב שבת הודיע המהר"ל למתפללים ולתלמידיו, שהחל משבוע הבא נוטל
הוא חופשה למשך חודש ימים, פחות או יותר. בהעדרו ישגיח על
הלימודים תלמידו הראשון ר' אפרים מלמברג/ היום לבוב.בתקופת
העדרו, גוזר הוא גזירה חמורה, שכל אדם שיתקל בו באיזשהו מקום
ויהי המוזר ביותר לפגישות, לא ייגש אליו, לא יטריד אותו ולא
ישאל אותו שאלה כלשהי. הודעתו של הרבי הייתה מוזרה ולא מובנת,
לו האיש שהודיע את הדברים האלה, לא היה "מורנו הרב רבי ליוא".
כבר בראשית השבוע נעל הרבי את מגפיו הכבדות והמלוכלכות, כמעשה
פועלים פשוטים וטיפס על הגבעה,שאליה נשאו במשך מאות שנים יהודי
פראג את מתיהם, מבלי שבעל האדמות שסביבה, הסכים למכור להם שטח
נוסף לקבורה וכך הצטופפו מצבה על גבי מצבה, זו סמוכה לזאת וזאת
אף מעל שכנתה. בעזרת כף בנאים, שמצא בעליית בית הכנסת אסף כמות
מה של אדמה טרייה ונקייה ושפך אותה לשקית, שנטל עמו. מיד אחר
כך עלה לעלייה של בית הכנסת, בה נמצא שולחן ישן ורעוע, שפך את
האדמה על השולחן ובחש אותה במים מקודשים.
עתה כשנוצר חומר, שבו מכינים הפסלים טיוטות ליצירותיהם - ניגש
לעבודה. ידיו שלא היו רגילות לגילוף החלו לאט לאט לעצב, לפי
מיטב יכולתו, דמות של אדם. לו היה מישהו עומד על ידו, יכול היה
לשמוע בפירוש את המלים, שהרבי לחש בשעת העבודה: "קודם כל ראש
עגול, רגיל כמו אבטיח, שבו מנקבים חורים ומדליקים נר בחושך.
שני חורים על מנת שיראה לאן הוא הולך ומה הוא עושה, אוזניים,
שישמע את מה שרוצים ממנו. פה לא נחוץ לו, כי לא יאכל ולא ישתה
והעיקר אין צורך שידבר. ועכשיו נדביק את הגוף, גוש יותר גדול,
נרחיב את כתפיו, יותר רחבות משלי ומכל אדם, כדי שבקלות יוכל
לשאת את האסל עם שני דליים. ניתן לו כל דבר לפי המטרה, שלמענה
הוא יחיה, אם יחיה. גם את החזה כדאי להרחיב. עתה נדביק שני
גלילים לצדדים, על מנת שיהיה בעל זרועות ושני גלילים למטה,
שעליהם יתהלך. זהו, גמרתי. יסלח לי אבינו שבשמיים, על שאני
מחקה את מעשיך, כמו קוף זה המחקה את האדם, אך הרי מי כמוך
יודע, שכל מה שאני עושה, אני עושה לא רק לטובת בתי היקרה, אבל
בעיקר, כדי שיהיה, כמו כלב אימתני השומר על ביטחון הקהילה שלי.
בטוחני, שמראהו יעצור את האספסוף הפרוע להתפרץ לבתים שלנו. אך
כל זה שאני עושה יהפוך לחלומו של ראש כרות, אם שמך הגדול
והנורא לא יסייע בידי." רגע קט התבונן בבובה הקטנה המונחת על
השולחן, עטף אותה בבד ונטל אותה החוצה לפינה נסתרת, כדי
שתתייבש בשמש.
הוא נטל בקפדנות את ידיו ופתח בתפילות מיוחדות, שמצא באחד
הספרים, ששימש לו מדריך במעשיו. שמש בית הכנסת שמטבעו היה סקרן
ועקב אחריו, בלכתו בעקבות מגפיו המלוכלכים באדמה, מצא בקלות את
היצירה. בובה קטנה, פשוטה, שכל ילד מסוגל היה לעצב אותה. לשם
מה עבר הרבי על האיסור המפורש: "לא תעשה לך פסל"? מעשי כשפים,
שרק עכו"ם נהגו לעסוק בהם??זה לא ייתכן! לא הרבי יעסוק בדברים
כאלה, אך הגזירה של הרבי והפחד פן,יגלה שהוא עקב אחריו, אטמו
היטב את פיו. והוא לא הזכיר אף ברמז למישהו, מה גילה...
אחרי שהבובה התייבשה, טבל אותה הרבי בשעווה ונטל אותה לביתו.
מעתה לא נראה עוד הרבי לשמש בית הכנסת ולאף אדם. אף לרייזלה
שהייתה מביאה לו אוכל פעמיים ביום, הודיע בקול חמור, שתפסיק
לדאוג לו ואם האוכל יישאר על השולחן, מבלי שנגע בו, לא יזיק לו
הדבר, אף אם זה יימשך זמן ממושך. בדבר אחד רק תוכל לעזור לו,
אם לא תעקוב אחריו מתוך דאגה ותטריד אותו, כשהוא זקוק לבדידות
מוחלטת.
עתה כשהיה באפשרותו להתבודד בחדרו הפרטי, הוריד מאחת האצטבות
את "ספר יצירה", הספר הקדום ביותר,שמחברו היה אברהם אבינו, שלו
גילה הקדוש ברוך הוא את תורה נסתרת. הוא שקע מיד בים צירופי
אותיות, מספרים, צירופים מוזרים, שאינם אומרים שום דבר לאיש,
שאינו עוסק בח"ן, היא חכמה נסתרת, אך כוחם כביר ליודע להשתמש
בהם. אחרי הכל אפילו הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בכוח הדיבור
היוצר. כבר בתלמוד מדובר על פירושים למעשה מרכבה ועל סודות
צירופי מילים, אותיות ומספרים ועל נפלאות שיכול אדם לעשות על
ידי צירופי אותיות השם המפורש. לא תמיד עסקו יודעי ח"ן לגאולת
העולם ולהתרוממות נפש לספירות העליונות. "במסכת סנהדרין, ס"ה
מסופר על שני אמוראים שהיו עוסקים בכל ערב שבת ב"ספר היצירה",
דרש הרבי לפני ציבור תלמידיו הלא נראה, "בכוח הצירופים, שגילו
היו יוצרים עגל בערב שבת ואוכלים אותו בשבת. הנה לכם דוגמה של
שימוש גס בשמות קדושים, שנגנבו תוך רמאות מספרים, שנועדו
למטרות יותר נעלות, מאשר זלילת בשר עגל. ומה בעצם ברצוני
להשיג, בעזרת השם. בסך הכל גולם, שאין לו תבונה של בן אדם,
שנברא על ידי קדוש ברוך הוא. בעצם אף אני רוצה להשתמש בצירופים
הקדושים, כדי לעזור לרייזלה היקרה שלי, אך עזרה זאת איננה
המטרה יחידה!... הגולם נועד לטובת כל הקהילה. אני רוצה לראות
את אספסוף הפרוע, שירצה בימי החגים לחדור לרובע שלנו, כשבכניסה
לרובע יתייצב הגולם הכביר, גדול מדוב זה, הניצב על שתי
כפותיו,שומע רק בקולי והמסתער עליהם, מוגן, כמו בשריון בלתי
עביר על ידי הצירוף המופלא של השם המפורש."
הוא נטל את הנוצה, טבל אותה בדיו והחל להעתיק כמה מצירופי
האותיות. על יד אחדים מהם הוסיף סימן שאלה, אחדים מחק ושוב כתב
וכתב, כשהוא ממלא פיסות גווילים במילים ללא פשר ואף כאלה, שהיו
מובנות. הוא ביטא כל מילה בקול לחש, המתין כמה דקות והמשיך
במילה הנוספת. מאום לא קרה. הוא לא התייאש והמשיך למלא את
הפיסות בצירופים נשגבים ולא מובנים. השעות חלפו. הלילות
הארוכים, התבהרו והיו ליום. במשך כל הזמן לא בא כל אוכל לפיו,
לא אוכל ואף לא טיפת מים. הוא לא שמע את איוושת צעדיה של
רייזלה הדואגת. הוא התפלל בשעות הקבועות ושוב חזר אל הספרים
העתיקים, ששנים היו מונחים באצטבה ועל אף טיפולה המסור של אשתו
ובתו, התכסו אבק, לאחר שספרים מסוג זה היו אסורים במוסד
לימודי, בו השתתפו כל מיני תלמידים.
עם שקיעת השמש היה ניגש למקווה לטבול את גופו במים טהורים. לא
פעם קרוב לחצות, אף כשמזג האוויר היה צונן ואף סוער, היה רב
נחום, השומר הזקן של המקווה, שגר שם, מתעורר לשמע פסיעות נעליו
של הרבי, אשר מבלי להרגיש את הקור, היה מטהר את עצמו.
בתום שבעה ימים של סיגופים חמורים וטהרה, קם הרבי בחצות לילה,
נטל את ה'גולם', שעיצב ויצא על אף חשכה מוחלטת לתל, שעליו היה
בית הקברות. כאן בידיו העדינות חפר קבר לא עמוק והכניס לתוכו
את הגולם ובתור סימן הניח על קברו ארבעה חלוקים, כנגד ארבע
אותיות של השם המפורש.
כעבור שבועיים ניגש שוב למקום הקבר של הגולם שיצר. הוא התבונן
בו לאור הירח והנה גופו התכסה עור בצבע ורדוד. תוך אמירת
תפילות בלתי פוסקת, נטל אותו והביאו לבית הכנסת. הוא עלה אל
עליית הגג והשכיב אותו על הרצפה. לאחר שנטל היטב את ידיו פתח
בתהליך מתן חיים, כפי שקרא בתוך הספר הקדוש. הוא סובב שבע
פעמים את השוכב בכיוון אחד ומיד אחר כך סובב אותו בכיוון נגדי.
כשהספר הקדוש בידיו, קרא בלי הרף את התפילות המיוחדות, הרשומות
בו.הוא מיהר שוב למקווה, טבל את בשרו ואחרי שהתעטף בטלית ניגש
אל פרי כפיו וראה נא פלא, כמו בחזון העצמות היבשות של הנביא
יחזקאל, החלה דמות החימר לקרום גידים ועור, כשהיא דומה יותר
ויותר לאיש קטן.
מיד טבל את נוצתו בדיו ורשם על מצחה של הדמות את המילה א מ ת,
שהיא חותמו של קדוש ברוך הוא. וראה שהגולם זז במקצת ואחרי זה
התרומם לאט לאט מן הארץ וניצב על רגליו.
דקה אחת עמד רבי ליוא, נדהם כולו, שאכן הצליח למצוא את הצירוף
הנכון ומיד פנה אל היצור, הניצב לפניו: "אמור נא לי, גולם, האם
שומע אתה את קולי?"
כל תגובה לא באה. אפילו עיניו של היצור לא נפקחו. הוא עמד ללא
תנועה, כשידיו צמודות לגופו. כמו כל פסל ללא חיים. יתכן, חשב
הרבי, שמן ההכרח ללמד אותו ללכת, כמו ילד קטן וכאן ניצב לפניו
תינוק, שזה עתה נולד. צעד הרבי צעד אחד אחורה ומיד נע הגולם
צעד קדימה. הרים הרבי את ידו ואף הגולם הרים את ידו. הניח הרבי
את ידו על הראש. כהרף עין עשה אותו הדבר הגולם.
"זה לא היצור, שאני רציתי ליצור", קרא רבי ליוא," הוא פועל
פשוט, כאילו היה מראה, המשקפת את כל תנועות שלי. כפי שהוא,
יכול הוא לשמש צעצוע-משחק לילד קטן, שחיקויים שלו יצחיקו אותו,
אך לא עזר כנגד, שאני ועמי זקוקים לו. ברור, שיצירתי אינה
מושלמת וצריך לשפר, לשנות ולהמשיך בחיפושים בספר אחרי הצירוף
הנכון והמתאים."
הוא מחק במהירות ממצחו של הגולם את האות 'א' ונותרה רק המילה:
'מת'. מיד נפל הגולם על הארץ והיה לגוש חימר רגיל, ללא רוח
חיים ושוב חלפו ימים אחדים כשהרבי ממשיך לסגף ולטהר את עצמו,
מתפלל בכוונה את התפילות שמצא בספרים העתיקים, עד שהחליט לנסות
שוב. הוא רשם תוך רטט בלבו על פיסת קלף את השם המפורש, כדי
לשים אותו בתוך... רק עתה התברר לו, שאין לגולם מקום, שאפשר
להניח בו את הקלף. גם סדק קטן ביותר. כתוב: "להניח אותו מתחת
ללשונו", אך לגולם שלו, שלא צריך היה לדבר, לאכול ולשתות לא
היה פה. מיד נטל סכין וחרץ במקום, בו נמצא הפה, סדק צר ודחף
לתוכו את הגוויל. עתה הגיע הרגע המכריע. הוא הוסיף את האות א
המחוקה.
שוב קם הגולם על רגליו, פקח את עיניו, ניגש אל הרבי והודיע לו
בקול ברור:" אני מוכן לשרת אותך, רבי ויוצרי!" התרגש הרבי לשמע
דברים אלה היוצאים מפי משרתו הפלאי והנה זה גדל מרגע לרגע, גדל
ומתרחב, הגלילים הדקים והקטנים הופכים לשרירים מוצקים. עוד רגע
והוא מתנסה מעל יוצרו. ענק כביר, רב עוצמה, המוכן למלא כל
פקודה שיתן לו יוצרו. התאושש הרבי ופקד עליו לעצור בו את
גידולו. מיד נפסק תהליך הגידול, אך די היה בו כדי להטיל פחד על
כל בן אנוש.
עתה הגיעה שעת המבחן. הרים הרבי מהאדמה את הגרזן, שבו חטבה
רייזלה את העצים, הצביע על היער, שכמו חומה סבוכה הקיף את
הרובע ואמר: "זהו היער. שם יש הרבה עצים. קח את הגרזן, זהו
גרזן וחטוב כמה ענפים, תביא לחצר ותבקע אותם לצורכי הבית".
בלי אומר מילה אחת, נטל הגולם את הגרזן ויצא בצעדים מדודים
וכבדים ליער. לא עבר זמן רב והוא חזר, כשהוא מושך בשתי ידיו
שני ענפים כבדים ורבי ענפים צדדיים. הוא השליך אותם בחצר וניגש
מיד לפצל את הענפים ולבקע אותם לחתיכות קטנות, המתאימות
לקיבולת התנור. הוא מרים את הגרזן ומוריד אותו בכוח על ענף,
בדייקנות ובהתמדה. עמד הרב, התבונן בעבודתו, עד שלא יכול היה
להתאפק וקרא בקול גדול: "רייזלה, בואי מהר, וגם את פעריל
יקירתי, עזבי את המטבח ובואי לראות פלאי אלוהים!"
קולו של הרבי כאילו לא טבעי הבהיל את שתי הנשים והן באו
במהירות, כדי לראות את פלאי אלוהים. בחצר שלהן מונחים שני
ענפים ענקיים, לא ענפים, אלא ממש עצים וענק כביר, ניצב כמו
דוב, שהביאו הצוענים העירה, על שתי כפותיו, אלא בלי כל שרשרת,
אוחז בכפותיו גרזן של רייזלה ובוקע ובוקע, בלי הפסקה את העצים,
ממש לשבבים. הן לא ראו את פרצופו של הענק ורק את גבו הכפוף
וזרועות כבירות המניפות ומורידות בלי הפסקה כלשהי את הגרזן
ומגדילה ומגביהה את ערמת עצי הסקה. אף הרבי עמד, כמוהן,
כמהופנט, אך מיד התאושש וברך בקול חגיגי:
"שבח ותודה לאל הכל יכול, שהעניק לי טיפה קטנה מחכמתו ללא גבול
ואפשר לי ליצור את הייצור הזה." "שבח ותודה לאל הכל יכול" חזרו
אחריו הנשים הנרגשות.
"ואף לך תודה, אבי" הוסיפה רייזלה, כשדמעות נוצצות בעיניה," על
ששחררת אותי, כפי שהבטחת מהסבל, שקשה היה לשאת אותו ומה...
בנוגע למים?" "מיד אחרי שיגמור לבקע את העצים, תצביעי על
החבית, שכמעט ריקה ותראי לו רק פעם אחת את המקום, שבו שואבים
את המים. תזכרי רק, שהוא מבין רק את לשון הקודש ולא ישמע שוב
זר."
"ואיך אקרא לו?" "מה השאלה? איך קוראים לסוס? - סוס! ולחתול? -
חתול. תקראי לו מה שהוא -גולם! "ולא צריך שם?" "רק בני אדם
קוראים בשם." "אבל אלוהים ציווה על אדם לקרוא כל חיה וכל ציפור
בשמה." "הוא אפשר לאדם לקרוא לחיה שהייתה כלב לקרוא לה בשם
כלב, לאריה - אריה, על מנת שבני אדם, יכלו להבדיל בין חיה
לחיה, אך לא נתנו לחיה שם."
"היום נותנים לכל כלב ואפילו חתול שם וההם יודעים, שזהו שמם."
הגיבה רייזלה
"זהו מנהג של הגויים" הגיב הרבי. אנחנו יודעים, שאם נער משחק
שעות שלמות עם חתול, יושב ומלטף אותו, במקום ללמוד בחדר או
בישיבה ואם אין לו ראש ללמוד מקצוע אצל סנדלר או חייט או אם
בעל גוף הוא אצל נפח, יהיה הוא בסופו של הדבר מטומטם ויכביד על
בני קהילתו. ולגבי הכלב, אני מכיר רק כינוי אחד "כלב רשע
ונושך", כי לשם מה מחנכים את כל הכלבים, אם לא כדי שישסעו את
בשרו של יהודי ובמקרה הטוב ביותר, לקרוע את מכנסיו."
"אבל הגולם אינו חתול וכלב, הוא עובד בחריצות והוא ראוי שיהיה
לו שם כלשהו ולא ' גולם'"
"עשי כרצונך" נכנע הרבי לבתו היקרה, בשבילי הוא יהיה, כמו כל
כלי, שנוצר, חוטב עצים ושואב מים. ועכשיו תראי לו היכן שואבים
מים." קראה רייזלה לדמות המתנשאת מעליה:
"בוא אחרי, גולי" ומיד זזה הדמות הגבוהה והאימתנית בעקבות
רייזלה, כמו כלב ממושמע... כאשר התקרבו למקום שאיבה, הצביעה
רייזלה ופקדה עליו: "כאן המקום שיש מים. תמלא את הדליים, לך
הביתה ותמלא את החבית." היא נעמדה במרחק מה מקבוצת השואבות
ונהנתה לראות, איך כולן זזו הצידה ואפשרו לגולי שלה לגשת למקום
השאיבה: "ישו! מריה!" הצטלבו הנשים, "מנין באה המפלצת הזאת.
אין זאת כי ממעמקי הגיהנום. מה זה? דוב בתחפושת? איך הוא הולך
בלי שרשרת ובלי הצועני. אל תתקרבי אליו. לעולם אי אפשר לדעת,
מה הוא עלול לעשות." שמעה רייזלה את קריאות הפחד וקראה אל
הנשים: "אל תפחדנה! הוא לא נושך. הוא בכלל לא חיה."
"אם את גיבורה כזאת" קראו אליה הנשים, "מדוע את עומדת שם ואינך
מתקרבת?"
"הנה, אני באה!" קראה רייזלה והתקרבה אל 'גולי' שלה. היא פנתה
אליו בשפה לא מובנת לנשים, אך כנראה המפלצת הבינה אותה, כי
הרימה בקלות את שני הדליים ופנתה בכיוון לבית רבי. "מה אמרת
לו?" שאלו הנשים הנדהמות.
"אמרתי לו, שילך לבית אבי, ירוקן את הדליים בחבית וישוב, כדי
שוב לשאוב את המים, עד שהגיגית תתמלא" "והוא הבין הכל?"
"בוודאי. הוא מבין רק שפה עברית, שהיא..."
"אהה", הפסיקה אותה האישה הגבוה וכבדת גרם, שלפני כמה ימים
התגרתה ברייזלה. היא דיברה אליו בשפת הצוענים, זה ז'רגון של
היהודים, שפלשו לעירנו."
"את טועה, כרגיל" ענתה לה באומץ רייזלה," השפה העברית היא שפה
עתיקה ושפת קודש, כי בה נכתבה הביבליה הקדושה, תשאלי את הכומר
שלך וישו, שאתם אומרים שהוא היה בנו של אלוהים היה יהודי ודיבר
כמוני לגולי - עברית."
"ואתם שומעים את דברי כפירה של המחוצפת ושותקות?" פנתה התקיפה
לקבוצה.
"אם אינכן מאמינות, תשאלו את הכומר שלכם, מה הוא אומר. מחר
אהיה כאן במקום, ותוכלו לומר לי, מי אומר את האמת." "אולי לא
תהי כבר מחר" הגיבה בקול אימתני האישה וכאז, גם עכשיו התנשאה
מעל הנערה. "אל תחשבי, שאת מבהילה אותי בגובה שלך וכמויות
שומן..."
"מה אמרת?" הזדעקה האישה הגדולה. "אמרתי, שמשרת שלי, כן
משרת,הוא בהרבה גבוה ממך ובאצבע אחת הוא יכול לשבור את מפרקתך.
הנה הוא כבר מתקרב. רק מילה אחת מפי, שאת מאיימת על חיי. הוא
בדרך כלל שקט יותר מזבוב, אבל לאחר שאני מתייחסת אליו, לא כמו
משרת או כלי עבודה, הוא נורא יכעס, אם אומר לו, שאת מאיימת
עלי."
"אני לא מאיימת" חזרה בה האישה הגדולה למראה הגולם השב במהירות
כזאת...
"ולגבי יהודונת מלוכלכת", שבעלת "פה מלוכלך" כינתה אותי, הריני
מודיעה לה, שהערב, כדי להיות נקיה כמוה, אטבול את גופי באמבטיה
חמה, לאחר שיש לי מלאי מים ועצים לכל הפחות לשבוע ובכל רגע,
אני מסוגלת להשלים את המלאי החסר. ולידיעת בעלת "הפה המלוכלך",
אף בת ישראל לא תיגש להדליק ולברך על נרות שבת, בטרם לא רחצה
היטב את גופה. ועתה לאחר שאמרתי, מה שצריך היה להגיד לכם, אלך
הביתה לעזור לאמי ואשאיר אתכן עם גולי. אין לי ספק, שאף אחד לא
תפריע לו בעבודתו ותאמר לו: "אדוני יש תור!"
"תגידי לי רק" עצרה אותה "האישה הגדולה", "היכן רכשתם אותו?
הוא בטח עלה לכם המון כסף?" רכשנו? המון כסף? כמה כבר כסף
עולים כמה רגבי חימר? אף אחד לא רכש אותו, אלא פשוט, אבי עשה
אותו, כדי לעזור לי."
"עשה אותו? מה הוא, פסל? אבל אף פסל שעל הגשר אינו מתהלך ועושה
מה שאומרים לו."
"הוא לא פסל. אבא קורא לו 'גולם'. הוא רק מבין מילים בודדות
ועושה, מה שאבא אמר לו לעשות" מה זה אבא שלך, מכשף? את זאת
אמסור לכומר, שימסור לבית דין הדתי. "מכשף לא תחיה", כתוב
בספרי קודש."
"מכשפה ולא מכשף" קראה לעומתה רייזלה. אבי אינו מכשף. הוא רבי,
רבי גדול של עיר פראהה, אבל שמו הולך לפניו בכל ארצות
אירופה..." "יכול להיות ובכל זאת הוא עוסק בכישוף ומייצר"
"טיפשה שכמוך! שמעת פעם על קבלה, שמלומדים רבים לא יהודים
לומדים אותה ומבקשים לדלות את כל סודותיה. האם השם של אלוהים
שמפעיל את הגולם, הוא קשור בכישוף או בקדושה, שרק על ידי צום
חמור ותפילות מתגלה להם הסוד. אך מה אדבר עם עמארצית על רזי
ח"ן? לכי ותספרי לכומר שלך, שאבי, שאלפי תלמידים ומעריצים
מכנים אות ו"ו בכבוד 'מהר"ל', הצליח ראשון בין כל המדענים,
ליצור מחימר פשוט יצור, שמתנהג כמו בן אדם. בוא גולי! הביתה!