התחיל להימאס לי ואז שברת את הכל מול העיניים שלי. ישבתי שם
שעות אחרי, כשכבר שתקת. דמיינתי איך אני מנפצת את החלון של חדר
האמבטיה. דמיינתי מה אני אעשה עם הרסיסים. דמיינתי איך אני
משאירה אותו סגור, אוטמת את החדר ונשארת שם עד שאני מאבדת
תחושה.
זה התחיל כמו שזה תמיד מתחיל.
ואני? אני עדיין כאן, אחרי שקמתי מההריסות, אחרי שהתנערתי
מהאשמות, אחרי שהרמתי את הראש. אך הלב עודנו מושפל.
למה לך זה לא כואב? העולם שלי חומק מתחת לרגלייך, אבל אצלך הכל
כרגיל. את ממשיכה לזוז כמו שאת זזה, לדבר כמו שאת מדברת,
להתמרמר כמו שאת רגילה, להיות בדיוק מי שאת כשהכל כשורה.
בכיתי. שעות, שבועות. ימים של דמעות. כשהעיניים צורבות ואני
חונקת בחולצה את הייאוש מתוך הגרון. והקול שלך מהדהד. מבחוץ,
אולי מתוכי. את שונאת, את מאוכזבת, ואני. ואת מאשימה את הכל אך
לא אותנו. הלנצח לא תדעי שנפלנו יחד על משכב חולה, ועתה-
שתינו. אני ואת. זה מה שצובט. זה מה שבוכה. את לא מבינה.
בסוף קמתי. רועדת, קרה, חסרת כל רגש, קמתי על שתי רגליים
יציבות. אני חזקה. ונפלתי, ועוד קמתי. אני לא אשבר. התמוטטתי,
ועוד קמתי.
כשישבתי שם בפנים שנאתי את עצמי. שנאתי אותך. שנאתי אותנו.
שנאתי שזה הסוף. שלנו.
והיה בי עוד משהו שקיווה שתחבקי, שתבואי ותיקחי אותי, כמו
שהיית כשהייתי ילדה, ותנגבי לי את הדמעות. אבל לא באת. ורק
הקירות מתמלאים בשתיקה שלי, ובקול שלך אומר לי להפסיק לרחם על
   עצמי.                                          
ויצאתי עם חיוך. דבר אחד למדתי ממך והוא זה. שלא אתן לשום דבר
להכניע אותי. אז הנה אני. לא אתן לך לנצל את עוד חולשתי. לא
אהיה עוד חלשה בפנייך לעולם.
אבל עמוק מתחת לצביעות שלי, לחיוך המזוייף, הלב לנצח נשבר. הכל
בתוכי מתרוקן. הכל כואב, בוכה.
זה נגמר. אין עוד אני ואת.