מפסגות ההרים של קניוני הסכסוך,
אל מפרצי השנאה וסדקי החברה.
ניצבת ולא מוצאת את מה שחיפשה,
לבנה, בודדה, עם דמעה בעיניה.

נהרות של תפילות לבה ספג, אך עוד דימם,
והענף עודו נשרף ואיש לא יכבה.
איבה וקנאה, ללא מעצור או הפוגה,
שדות אינסופיים של קוצים, שוב סערה.

מעל הניצים לילות בלתי נגמרים,
כנפיה שבורות, נוצותיה אדומות.
תקוותה נצרבה לעד בחום הדעת, הקרה,
כלויה היא ובוכה, דמעות יאוש ואכזבה.

השלג שוב הגיע, אך האש עדיין שם,
והיא ללא נוצות, עוד שוכבת לבדה.
הגסיסה היא ארוכה, השמש כבר שקעה,
אם לא נתעורר עכשיו, היא תמוג, לעד.