הסתבר לי זה מכבר,
כבר יקירה,
שלא טוב לי כשאני שותק;
כך אני נשאר אותו
הבן-זונה
רק קצת פחות צודק.
ואני מרגיש כל-כך
כל-כך צודק, כך לצדך,
את זעת אפייך אלקק -
ואת כל כך טובה,
רק הסבירי, יקירה, איך זה
שאני כל כך שונא
להיות כל כך צודק.
את טובעת בשירה,
ומלוח לך כשאת מדברת.
אין כאן פושקין, יקירה,
זו וודאי טרגדיה אחרת.
לי קשה להתחרות עם השקיעה,
מה אני בסך הכל,
יציר שמיים.
השמיים לא עושים אותך יפה, יקירתי.
מתי כבר נתתי לך כזו השראה,
עטופה עם
סלוטייפ דו צדדי.
כך, כשאת תהיי דביקה,
תהיי דביקה יחד איתי.
הנה, אני כבר מרגיש יותר
פואטי.
ואיך את תנסחי את זה יקירתי,
שככה לי, בזמן האחרון,
פחות כבר נוח להתעורר,
ויותר ויותר.
נמלמל "רוצה הביתה",
ונלך לישון. |