לפני שעתיים שכבתי איתו והייתי אמורה עדיין לשכב לידו, עמוק
בתוך החיבוק שלו כשראשי טמון לו עמוק עמוק בחזה הרחב שלו.
אני מרגישה את המגע שלו עדיין עלי, מלטף אותי, מעביר את היד
שלו לכל אורך גופי הלוך וחזור.
"אני לא יכול להפסיק לגעת בך," הוא לוחש באוזני כל פעם.
"אל תפסיק."
רציתי להירדם בזרועותיו, פעם אחת להעביר איתו את כל הלילה, רק
עוד פעם אחת.
פעם אחת באמת העברנו את כל הלילה ביחד. התעוררתי בבוקר, ראיתי
אותו לידי וכל כך נבהלתי שכבר בוקר. הוא כבר היה ער, הסתכל
עלי.
"ששששש..." הוא לחש לי והידק את אחיזתו עלי כשראה שנבהלתי.
"היא לא פה. תירגעי מתוקה, תחזרי לישון."
כשהוא הניח חזרה את הראש על הכתף שלי ידעתי שאני יכולה להירגע
שוב וישנתי, ישנתי טוב כמו שכבר מזמן לא הצלחתי לישון.
אז הוא העיר אותי בעדינות. "אני חייב ללכת, היא תחזור בקרוב."
שנאתי את ה"היא" הזאת. למדתי לשנוא אותה כי בגללה לא יכולתי
להיות איתו כל הזמן וזה כל כך כואב לא לדעת מתי את הולכת לראות
את האהבה שלך בפעם הבאה, לדעת שגם בפעם הבאה שאת הולכת לראות
אותה, זה לזמן קצר, מושלם וחלומי אבל קצר, ולדעת שאף פעם זה לא
ימשך יותר מזה.
אבל תמיד ריחמתי על ה"היא" הזאת, שחיה בשקר, שחיה בחיוכים לא
אמיתיים שמכסים על האמת הכואבת.
תמיד גם ניסיתי לחשוב לעצמי מה היה קורה אם אני הייתי במקום
ה"היא".
לפני שעתיים שכבתי איתו ובמקום לשכב לידו עדיין, אני מורידה
אותו בבית ורואה אותו נכנס אל ה"היא", מלא בחיוכים, מעביר יד
מלטפת בשערה, מושך אליו את הבלונדינית הקטנה בת ה-4 שמקפצת לה
בבית ומחבק אותה חיבוק חם.
אני מלאת קינאה שהבלונדינית הקטנה הזאת לא שייכת לי ולו
ושהחיבוק הזה לא מופנה אלי.
הדמעה הזאת שוב מופיעה על הלחי שלי. שוב אני מוחה אותה, יודעת
שהיא תחזור בקרוב. לוקחת נשימה עמוקה בתקווה שהדקירה הזאת בלב
תעלם. אבל היא לא נעלמת, היא אף פעם לא נעלמת.
אני נוסעת משם, לא ממש זוכרת לאן, לא ממש מרגישה שייכת לשום
מקום אחר.
אתמול כשפגשתי אותו שתקתי. רק שתקתי, פחדתי לבכות מולו. הוא
פחד, דאג לי, נבהל מהשתיקה שלי וחזר ואמר שהשתיקה זאת המכה הכי
כואבת. הוא צדק, כרגיל.
ידעתי שאם אני אדבר אז הדבר היחידי שאני אצליח להגיד זה "תהיה
שלי, תהיה רק שלי". הוא מבין את השתיקה שלי, מבין את הכאב שלי,
מבין את זה.
אני כותבת את זה מתוך אנוכיות מוחלטת, הלוואי שהיתה לי סיבה
שנשמעת יותר טוב. אני מצטערת אבל זה נועד לנקות לי את המצפון
טיפה, למרות שזה לא יקרה כי גם אחרי הכתיבה יציף אותי הכאב הזה
שוב ושוב.
אני מצטערת שהרסתי לך את החיים בפעם הראשונה שפגשתי אותו ואני
עוד יותר מצטערת שאני הורסת לך את החיים היום שוב ולגמרי כשאני
כותבת לך את המכתב הזה.
תביני, הוא התחיל אצלי מאיזה מחמאה לאגו אבל זה לא מה שהוא
עכשיו. כשאני חושבת עליו אני חושבת על חיים; הוא החיים שלי,
האהבה שלי, הנשמה שלי, כל הטוב והרע שבי.
אז סליחה, אבל כשראיתי את הבלונדינית הקטנה הזאת, רק בת 4, אף
אחד עדיין לא הצליח לשבור את התמימות שבעיניים השחורות שלה,
ידעתי שאת חייבת לדעת שאת היא ה"היא", שאת זאת שאני חולקת איתה
את האהבה שלי.
אני לא שונאת אותך כמו ששנאתי בהתחלה. אני גם לא שונאת אותו
שהוא לא רק שלי, אני פשוט לא יכולה יותר לבכות.
כל פעם כשהוא הולך, כשאני לא יודעת מתי אני אראה אותו שוב, אני
בוכה וזה כבר כואב יותר מדי.
אז הוא שלך אם עדיין תרצי אותו, בחום אני ממליצה לך לשמור עליו
ולשמור עליו טוב, למרות שזה הדבר הכי כואב שאני יכולה להגיד
לך.
אני לא אתנצל שוב. אני לא אבכה שוב בנוכחותו. אני לא אשנא אותך
או ארחם עליך, אני פשוט לא אראה אותו שוב.
שלך,
מי שחשבה שיכולה לנצל הכל ונפלה.