לרגע אחד ברמזור הרגשתי מתה. לא פיסית, מטפורית או רגשית -
פשוט מתה, באופן טוטלי, גופה טרייה שמציצה על העולם ממושב קדמי
של מונית. הרמזור לא התחלף, כאילו עשה לי דווקא, כאילו אני
צריכה למות עוד קצת, ללמוד לקח מתוסבך כלשהו, לסיים שורה של
שיר שעוד לא כתבתי, משפט שלא אמרתי, עוד מבט אחד אחרון ומטופש
לרחוב החשוך.
זהו זה, צהוב. אורות מטורפים, חריקת בלמים וחזרה לדרך. המוות
תקוע כמו גוש בגרון ואני דוהרת הלאה, חזרה אל החיים הקרים
שמפרידים בין דלת המכונית לדלת הכניסה. עצים נמוכים לאורך רחוב
צר קופאים ברגע לצלילים של חריקת בלמים נוספת.
המוות מצטנף בתוך המעיל שלו, מסדר את צווארון הגולף של הסוודר,
ואחר-כך גם מיישר את קפלי הצעיף. אין מה להגיד, להתלבש הוא
יודע... השאלה אם הוא יודע גם לרוץ...
אני מנסה לדמיין שהוא לא רואה אותי, קופצת לתוך השיחים וזוחלת
על ארבע לעבר הכניסה האחורית. אני קמה. אין מה לדבר בכלל על
לפתוח את האור, אני מטפסת לאט ובזהירות עד לקומה השישית.
כשמצאתי את הדירה הזאת בכלל לא חשבתי עליו... עכשיו, בצעדים
שנראים כמו נצח, כמו חרק שנלכד בקופסת קרטון אני מפלסת את דרכי
בחושך. הבית מעולם לא נראה רחוק כל-כך. פתאום הוא כאן...
אני מסובבת את המפתח, מתנשפת בכבדות ממאמץ ומאדרנלין שמציף
אותי בצינה הכי לוהטת שהרגשתי אי פעם. המעיל כבר מזמן תלוי על
המתלה, הבגדים על הרצפה וזרם מים חם ממלא אותי בתקווה מחודשת.
"אני לבד, סוף סוף לבד" - מלמולים לתוך המים, חיוכים רחבים
למרצפות הקרמיקה, בועות סבון ושמפו ממלאות את האוויר בניחוחות
מתוקים. כשאני מרגישה נקייה מספיק אני יוצאת החוצה. רעב אדיר
ממלא אותי ואני רצה למטבח. טוסט גבנ"צ ודיאט קולה ישימו קץ
ליום המחורבן הזה.
"מה אתה עושה פה?" - המוות מותח את רגליו בנוחות, ידיו מאחורי
הראש, חיוך מלא סיפוק מכסה את פניו, לבנות, חלקות, שלוות...
במקום לענות לי הוא שולף מכיסו קופסת גפרורים ונייר גלגול
ושואל אם יש לי מצית.
אני ניגשת לתנור ופותחת את הגז ועוד לפני שאני מספיקה להדליק
אותו הוא מסמן לי לבוא. אני שואפת עשן סמיך, והוא מקציב לי עוד
חיוך מלא סיפוק. אני מחזירה לו אחד בול כזה, פתאום אני יכולה
להגיד לו כל-כך הרבה, מוצאת מילים לכל מה שחשבתי שלא ניתן
לבטא, משועשעת מההרגשה שהוא בתוך הראש שלי, ממשיכה לדבר כאילו
פוחדת לעצור.
אני מרגישה שדיברתי שעות, שכל החיים שלי עברו דרך החיוך שלו,
שהסמים שלו קנו אותי, שהתמכרתי - אבל לא יודעת למה. בסוף
נגמרות לי המילים, ככה פתאום, בבת אחת אין לי יותר מדי להגיד.
גם הבדל שבמאפרה מרמז שקו הסיום קרוב.
הוא מתחיל לקום. קושר את הצעיף בלולאה סביב צווארו. "באת לקחת
אותי?" - אני מנסה לאשר את החשש, כשידיו מתחילות להשתחל אל
שרוולי המעיל. הוא נושק לי על המצח ותולה בי עוד חיוך קטן - רק
עם העיניים, בזמן ששפתיו פולטות "לא, רק לראות מה אני מפסיד".