שישי בערב. מול המחשב, שוב (לא שזה רע, זו בחירה שלי). פתיחת
מסנג'ר מגלה את השם שלך באדום, את לא פה. בטח שלא. את בטח
איתו... יום שישי, אחרי הכל. יום דייטים.
הא... דייטים... דייטים זה לא רע, הלוואי והיה לי אחד.
לא, בעצם לא. דייטים אומרים שהבן אדם פנוי, רגשית. זה לא המצב
אצלי... בכלל - כל דייט אליו אני אצא עכשיו יהיה מיותר, כי אני
רק אחשוב עלייך (תסריט שכבר קרה, כמובן).
ולמה זה בעצם? איך זה שאדם קם בבוקר ומגלה שהוא חושב על בן אדם
אחד הרבה יותר מעל כל השאר? אין לי הבנה של העניין הזה... ואין
לי גם איך להגדיר את זה. איך אפשר להגיד אם משהו הוא אכן משהו
אם מעולם לא חווית אותו? זאת באמת אהבה? או שזו סתם הדלקות, או
תוצאה של אירועים שנתפסו בצורה לא נכונה מצידי?

ואומרים לי שאסור להגיד... אסור שהיא תגלה אף פעם. "זה יהרוס
את החברות" וכאלה. אבל זה רק הופך להיות יותר ויותר קשה.
ואת מספרת לי על ההוא (א', נקרא לו) ואני רוצה לשמוע. ואני
רוצה שתהיי מאושרת, כי מגיע לך, אבל... לי רק בא להגיד לך "שקט
רגע" ולתת לך נשיקה ואז ללכת. לברוח, יותר נכון, כי אין לי את
היכולת להתמודד עם הדברים האלה - ככה אני, דיבורים רק מביכים
אותי יותר.

"היא לא כזאת, את יודעת את זה!"- אוף, כן, אני יודעת! אבל...
בעצם אני לא באמת יודעת. אולי זה הדבר שהכי אוכל אותי, אני לא
אוכל לדעת אף פעם בלי לשאול. זאת אומרת, נכון, תמיד טענת ההפך
וחיפשת את ה"מישהו" וכבר למדתי להשלים עם זה ואז פתאום בא
ה"אוי, פעם היא כן חשבה על זה. הרגשתי מחויב להגיד לך". כמובן
שלא חשבתי שזה ישפיע, אבל איך זה יכול שלא?

לפעמים אני לגמרי שוכחת מזה. רגעים שבהם אני מתנתקת מהמחשבות
האלה, או חושבת שזה סתם ויעבור - אם אני אמנע מלראות אותך
מספיק זמן זה יעבור. אבל עכשיו יחזרו הימים בהם אני רואה אותך
על בסיס קבוע וזה לא יקרה. וכולם כבר שואלים "נו, ומה עם חבר?"
והם לא יודעים שחבר לא יהיה... לא בזמן הקרוב לפחות, לא כשאת
בסביבה.

אז מה עושים עם דברים כאלה? אומרים, לא אומרים, מחכים לזמן
הנכון או שאולי משאירים את זה בבטן עד שיעבור?
איך אפשר להגיד אם משהו הוא אכן משהו אם מעולם לא חווית אותו?

מונולוג זה נכתב ביום רע במיוחד. אני לא רגשנית עד כדי כך
בד"כ.