"פאק" הוא לוחש  לי "את אוכלת כמו פרה".
כשכולם הולכים אני שואלת אותו למה הוא אמר את זה. הוא עונה
שאכלתי עם הידיים שכולם הסתכלו והוא התבייש, התבייש  בי. אני
לא אעשה את זה שוב.
אני רואה אותם מסתכלים, נועצים אתה העיניים שלהם שחודרות מתחת
לבגדים שלי, סוקרות את הגוף שלי, שאני כל כך שונאת, שאין לי
שום שליטה עליו.
סוקרות כל פרט בי. לא משאירות מקום לספק, לא משאירות מקום אליי
ואני פרה.
אני הולכת לים, סתם כזה לבד, לקרוא ספר, לשכוח קצת מעצמי. אני
רואה אותו איתה ואז זה קורה. אני מתאדה.
זאת לא הייתה אני. זה לא היה הגוף המכוער שלי שהם תמיד יכלו
לראות אותו אבל אף פעם לא רצו לראות את החתכים בקצה יד שמאל.
או שזו תמיד הייתה אני, או שפשוט אף פעם לא היה שמה כלום.
וזה כבר בכלל לא קשה.
בכלל לא קשה  לחייך פתאום. כי עכשיו אני הכל ועכשיו אני אוהבת,
אותו ואותה. ואת הגוף שלי. ואת הים.
וזה כבר בכלל לא קשה.
לחייך.