כבר חודשיים שאני מרותק למיטה, לא מסוגל לזוז. הרופאים קוראים
למחלה הזו בשם לטיני כלשהו שאני ממש לא זוכר. בגדול הבנתי
שמדובר במעיין התנוונות שרירים הדרגתית, שבסופה מגיעים למצב
שבו אני עכשיו. בזה הרגע המזלג והצלחת מאכילים אותי וכדי
שתבינו למה הכוונה ואיך הגעתי למצב הפאסיבי הזה, אתם צריכים
לשמוע את כל הסיפור מההתחלה.
טוב, אז נראה לי שכבר מגיל ארבע, התחיל אצלי השיגעון הזה
ללימוד שפות. אם אני חושב על זה, אז הורי די אשמים בכך. אימי
עבדה בתור מורה לערבית ואבי עבד כמתורגמן. אני זוכר את אבא שלי
מלעיט אותי במילים באנגלית ואת אימי מדברת אלי בכל מיני שפות
אחרות.
הבית שלנו תמיד היה עמוס במילונים, הטלוויזיה דיברה בכל מיני
שפות, שמעתי הרבה מאוד מילים ובעיקר התמקדתי בלשייך אותם לשפה
הנכונה.
ככל שהלכתי והתבגרתי, אוצר המילים שלי בכל מיני שפות הלך וגדל.
שום דבר אחר לא עניין אותי. בזמן שהילדים בכתה א' למדו לכתוב
עברית, אני קראתי ספרים ברוסית, גרמנית, איטלקית וספרדית. בכל
מקום היה נמצא איתי מילון של איזושהי שפה שהייתי "שופך" את כל
מה שבתוכו לתוך ראשי.
כשהגעתי לסוף התיכון כבר שלטתי בחמש עשרה שפות על בוריין ובעוד
עשרים שפות וניבים מקומיים באופן חלקי, מדהים... הא?
העניין הוא שזה לא נגמר כאן, הייתי חייב ללמוד שפות חדשות.
התחלתי ללמוד שפות עתיקות שממש לא שימשו אותי בשטח. יוונית
עתיקה, רומית, כנענית וכ"ו. למדתי גם את שפת הסימנים של
החירשים, לאחר מכן התחלתי ללמוד כל מיני שפות מחשב, בייסיק,
פסקל , אסמבלר, C , ג'אווה וכ"ו.
בשלב מסוים השיגעון הזה לשפות הלך והתגבר. התחלתי להתעניין
בשפות אחרות, מוזרות יותר ויותר. שפת בעלי החיים, שד"ר דוליטל
שלט בה יופי, ריתקה אותי. הייתי צופה שעות בכלבים, חתולים
וציפורים על מנת לנסות ללמוד את שפת הסימנים שלהם ותאמינו לי
או לא, הצלחתי לא רע. הייתי ממש מתקשר עם חתולים ב'חתולית', עם
כלבים ב'כלבית' ועם ציפורים ב'ציפורית'. ממש נהנתי, אבל שוב
פעם הצורך להתקדם השתלט עלי.
בשלב הבא למדתי את שפת הגוף. וואלה... כן, גם לגוף יש שפה
משלו... זה מתחיל בשפת הגוף החיצונית שמשדרת לסביבה תחושות
פנימיות שנמצאות בתוכך וממשיך לשפת הגוף הפנימית, כל מיני
רמזים שהגוף שלי היה נותן לי ואני השתדלתי להקשיב לו, להבין
אותו ולענות לו. הייתי מנהל שיחות פילוסופיות ארוכות עם הכבד
שלי. בעיקר מתווכח עם הטחול ומנסה לפשר בין הלב למוח (וכן, אם
זה מעניין אתכם, אז 'מוסר כליות' זה לא סתם משהו שהומצא
וכשהכליות מתחממות על כיס המרה ממש קשה להרגיע אותן...).
כאן כבר עברתי גבול שממנו אין לחזור. המשכתי ללמוד את שפת
המדיומים והתחלתי לדבר עם רוחות. הייתי יושב לבדי במעיין סיאנס
שכזה ומשתמש בתנועות ומחשבות מיוחדות כדי לדבר עם כל מיני
אנשים שכבר מתו. המשכתי את הרומן שלי עם לילך, חברה שלי שנפטרה
מסרטן לפני שנתיים. הייתי מוריד את פיקאסו לשיעור מזורז בציור
ואת ליבוביץ לדיון מהיר על מהות החיים.
אוקיי, אל תחשבו שהכל היה סבבה... היה לזה מחיר. התחלתי להתנתק
מהתקשורת הרגילה שקורית סביבנו, מאנשים. כבר לא יכולתי לתקשר
באופן נורמלי ומצאתי את עצמי שעות לבד. בשלב הזה התחלתי לדבר
עם חפצים דוממים.
נשבע לכם... אפילו עם חפצים אפשר לדבר ואני לא מתכוון לאדם
שצועק על המחשב שלו שיעבוד כבר. אני מדבר על ממש לשוחח עם
מאפרה, מקרר או מיטה שיחות אינטיליגנטיות, לגרום להם לעשות
דברים, להניע אותם לפעולה.
היו אנשים שעשו זאת לפני. קוראים לזה פסיכוקיברנטיקה, הנעת
חפצים בעזרת כוח המחשבה. אבל אצלי זה היה ממש תקשורת, אז קראתי
לזה בכל מיני שפות. עם הקיר הייתי מדבר 'קירית', עם תמונות
הייתי מדבר 'תמונתית' ובדומה לכך 'כסאית' ו'שולחנית'. השם
הכולל שנתתי לכל קבוצת השפות הזאת היה 'חפצית'. את השיחה עשיתי
בעזרת תשדורות של מחשבות. הייתי שוכב או יושב שעות לבדי בחדר,
מסתכל על המגב וגורם לו במחשבתי לנקות את החדר, כך זה היה גם
עם שטיפת כלים (שילוב של 'ברזית' , 'סכומית' ו'צלחתית'). במשך
הזמן השרירים שלי התנוונו יותר ויותר. כבר לא הייתי יוצא בכלל
החוצה. הכל נעשה במחשבות, וכך הגעתי למצב שבו אני כיום.
לחלוטין מנוון. מדבר כרגע 'סכומית' ו'צלחתית' כדי לאכול ותוך
כדי כך משלב 'מקלדית' ו'עכברית' על מנת לכתוב לכם.
אתם שואלים אותי אם כיף לי... אז לא תמיד. כל שפה שלמדתי גרמה
לי מעט לשכוח את השפה הקודמת והייתי נותן הרבה מאוד כדי לדעת
שוב לתקשר עם אנשים ולא עם חיות, רוחות וחפצים. חוץ מזה, אבל
שטויות... לפחות הצלחתי להשלים עם הכליות שלי שוב.