גופת גבר נמצאה בחנות תכשיטים ברמת השרון.
כך פורסם, בכרוניקת החדשות של הרשת.
ואולי, הגבר הזה הוא אהבת נעורי המסרבת למות.
היינו מתעלסים מסביב לשעון בחצר בית הספר,  
החצר החמה המתוקה
המתאבכת באבק חמסינים של פסח,
נשטפת בלי בושה בריח עז של סקס תפוזים ולימונים מפרדסי
מרחקים.
גוף משתרג בגוף היינו, חתולים גמישים ויפים כמו שרק הווה יכול
להכיל.
חולצות התכלת של התיכון ענדו אותנו בחן מכאיב ואנחנו לא ידענו.
ואנחנו חמדנו מבלי להביט לאחור.
אולי הוא קם הבוקר - והוא כבד, נרקיסי, בודד,
שרידי יופיו מכים בו בעלבון מבעד למראה אדישה.  
איגף בערמומיות מימין את מחלת היאפים הארורה הסרטנית
המתגוררת בקביעות בין כרסו למוחו קורצת לו מבין רגליו,
ויצא מהבית.
גשם צפוני שקוף ודק עטף אותו,
והוא התכנס במעילו היקר, מסתיר פניו מהרוח. שמיים אפורים
נמוכים ליוו אותו בדרכו האחרונה,
שער רחמים הלך ונפתח מעליו והוא לא הרגיש.
אולי החליט פתאום לקנות לאשתו תכשיט פיוס רהבתני
ושם, מול דוכן עמוס לעייפה, בעודו מרים באצבעות עדינות את הכי
יפה, הכי יקר, הכי גדול,
ראה מבעד לזגוגית צל דמות, הבהק זכרון חולף, כמו לילית, כמו
תנועת חיפזון, חופנת גלימה קסומה פייתית,
ופחד שאם ימשיך להביט בכזה כוח, היא תסתובב אחור והוא ייתקל
בקימור עפעפיה הבהיר מכל
וים מבטה המסתובב אליו יקפא שם לנצח ברחוב -
ואולי הוא צרח לה בדממה: עצרי --
ואחרי שכמובן כל זה לא קרה - לבו נשבר לרסיסים.
וככה הוא מת שם בלי דרמות,
בלי קהל, בלי כל החברים שיחזיקו לו יד,
שרוע על הר הכסף והזהב
עיניו מיישירות מבט
אחרי מי שנעלמת שם עדיין במורד הרחוב.