לא פעם מצאתי עצמי מהלך בין הטיפות שלאחר הבירה, בשוליהם
הסהרוריים של שגיונות קיץ מתגברים על הפחדים.

פושק רגליי ופורש זרועותיי לזחול כזיקית מתגנבת על קוריו של
גשר חבלים מעל נקיק רחב בגובה קן נשרים, שמשתרע מעל תהומות
עמוקים וגלות ארוכת ימים ומרובת רגליים כחורפים.

מתקדם כמו על שלביו המתערסלים של סולם אור, הקרבים זה לזה
ומתרחקים לסירוגין באדוות של הבזק וצללית לחלופין. מרחף על פני
המים המכבידים ומדלג כשפירית בקלילותה המתרוממת במדוייק באלפית
המילימטר, ומטפסת מאחוריה של בועה ניתזת בשובל, חותכת באבחת
כנף חדה את נקודת המפגש שבין מים לאוויר. רסיס של אור מהול
אלכוהול חודר את רשתית עיני, מתפזר לרגליי בניצוץ שולי קטן
כדמעה שמחלחלת אל רגב אדמה ומתפוררת על גבה של קונכיה בהילוך
אטי, ולבסוף נושרת בקול דקיק.

לא פעם מצאתי עצמי מהלך בין הטיפות שלאחר הבירה, ומטפס על המים
לעבר הירח לצלו של גשר חבלים.