אתם בטח תוהים אם כל הסיפור מתחיל כרגיל בלילה קר, שטוף צינת
קור שחודרת לעצמות. אבל כאן בדיוק מקומי לנתק אתכם מכל
הסיפורים הקודמים שקראתם (שכמובן, ואני לא אתפלא, מבוססים על
מקרים אמתיים). הסיפור מתחיל ביום סתווי קריר ונעים שבו החלו
רגשות מירמור קשים במנורת הרחוב השכונתית בקצה עיר הדמדומים
(אני חייב לציין שכראוי לכל אזור שמתיימר להיות חלק מאזור
הדמדומים, כאן הקורא חייב לדמיין לעצמו אזור אפל, חשוך ועמוס
לעייפה בערפילים, למרות שאני חייב למחות על כך כיוון שדווקא
אזור זה של העיר נחשב אחד היוקרתיים ועבר שיפוץ לאחרונה).
"אני לא מבינה את תושבי השכונה," פתחה שפמחרגול המנורה, אחרי
עמל רב שבו סוף כל סוף החליטה העירייה להאיר את השכונה החשוכה
בסדרת מנורות אופנתיות חדשות, "לאף אחד לא מפריע שאני כבויה
כבר הרבה זמן ולא מבצעת את תפקידי."
נכון שאם הייתם שואלים את תושבי השכונה על מנורת העמוד
הספציפית הזאת, הם בלב שלם היו אומרים לכם שמידי פעם הם הבחינו
במנורה שהיא דולקת, אבל בגלל שכל שאר המנורות דולקות באופן
רצוף הם לא הרגישו צורך עז לקרוא לאיש העירייה שיטפל בבעיה.
כאן אני חייב לומר לקורא שנכון, אני מודה שהמנורה דולקת מידי
פעם, אבל זה קורה רק כאשר המנורה "נדלקת" על משהו שמרתיח אותה,
כגון מחשבה על תושבי השכונה שמתעלמים ממנה בהפגנתיות, או כאשר
סתם בא לה לקרוא איזה ספר טוב או עיתון.
"אם רק הייתי מסוגלת להכניס קצת סדר והגיון במקום הזה," הרהרה
שפמחרגול והוסיפה, "אבל אין לי שום אמצעים לכך. לצערי אני כמו
שאומר המשפט המפורסם והנדוש אני דורכת במקום , מכאן אין לי לאן
לפנות, אני מרגישה שאני סובבת במקום אחד..."
טוב הבנו את הפואנטה.
"מצטערת, נסחפתי. מזלי שיש לי צוואר ארוך שנותן לי גישה לכל
בית ואיש בשכונה."
כן, אחד הגרונות היפים ביותר שחזיתי בהם.
"תודה. אבל לצערם של תושבי השכונה, אם הם רק היו יודעים איזה
חורף קשה הולך לעבור עליהם (כל כך קשה שאפילו המילה "קשה" אספה
את כל האותיות שלה וברחה מהשכונה כאחוזת דיבוק), לגביהם המילה
"קשה" הייתה מקבלת משמעות חדשה (לאחר שמועות שהגיעו מאנשים
אחרי החורף התברר שאנשים יתקשו להגות את המילה קשה - אנחנו כבר
יודעים למה)."
כמו כל סיפור שאמור להיות עם איזו פואנטה הזמן עובר מהר ומגיע
לעיקר הסיפור ובאופן מפתיע החורף עטף את השכונה ואיתו ימיי
הקור והשלג (יש דיווחים שוטפים על זה שהשלג והקור רצו לעשות
תרגיל מלוכלך לחורף הפעם ולא להגיע, אבל הוא הצליח לשדל אותם
להגיע ע"י סוכריות).
שפמחרגול לא דלקה כמו חברותיה (סתם ביטוי ידוע שמנורות לא
מסתדרות אחת אם השנייה). את האמת, היא לא דלקה בגלל שכל הספרים
הטובים שהיו ברשותה אזלו והשכן האחרון בשכונה שהיה מנוי על
העיתון המקומי הפסיק את המנוי מטעמי עניין אחר. אם רק תושבי
השכונה היו ערים מעט למצב בסביבתם ומפנים להם רגע קט אחד כדי
להביט למעלה, הם היו מבחינים שבדיוק מעליהם נצנצו שני ניבים
חדים כתער, עשויים מקרח מטיב טוב, ממפעל היצור של שמריה בחסות
אלוהים, שמחוברים לשפמחרגול. יש דעה רווחת שאם הטובים ביניהם
היו מתמקדים בה קצת יותר זמן, הם היו קולטים חיוך זדוני מרושע
ושחור (טוב שחור, סך הכול אנחנו מדברים על מנורה שרופה) מביט
בהם.
באותו לילה שבו גברת מכנסהפוך נעלמה, יודעי דבר כבר לחששו
בצדדים שמשהו רע עומד לקרות. הם פשוט לא ידעו לשייך את הרגשתם
למקרה ולכן העדיפו לחשוב שזה קשור לכך שהקומקום החשמלי שלהם
פסק לעבוד.
כשהבוקר הפציע אף אחד מתושבי השכונה לא היה מודע להעלמות
שהתרחשה באותו הלילה וחייהם המשיכו כסדרם ללא הפרעה. רק כלב
בודד ונטוש שעצר במקרה להשתין על שפמחרגול, הבחין לשנייה בודדת
שבסיס המנורה קיבל קצת צבע אדום. אבל מה היה איכפת לו? הוא לא
היה שייך לשכונה.
כאשר החשכה ירדה והשעות החלו לחדור לתוך הלילה, החלו רעשים
מוזרים למלא את האוויר. אם הייתם נתקלים באנשי השכונה בבוקר
הייתם יכולים להשביע אותם שהם היו בטוחים שנרדמו לילה קודם אם
הרדיו סגור, אבל בכל זאת שמעו את מוסיקת אזור הדמדומים. הזקנים
מתוכם אפילו יכלו להצביע שזה אותה מוסיקה מהסדרה משנות ה-50.
כאשר הגיע רומי כדרך קבע לביתה של הלוחשתלסוסים להביא כמידי
בוקר את החלב הטרי ומיץ התפוזים, קלט הוא סימני חריטה של
ציפורניים על צד הדלת הנגדי לו (אתם בטח תוהים איך הוא שם לב
ומאוכזבים מכך שפתאום הסיפור הפך לדמיוני ותמוה, אבל אני רק
רוצה להגיד לכם שאני לא עוסק בקטנות - אני רק מספר את מה
ששמעתי). רומי נמלא חרדה וישר התקשר להזעיק את השוטרים, את
צוות הרפואה השכונתית, את מכבי האש שיפרצו לדירה ועוגת גבינה
עם פרורים מהמאפיה בשכונה, כי תחושת המתח גרמה לו רעב.
המחזה שנגלה לעיניהם היה מזעזע. החלון היה פרוץ, הדירה הייתה
הפוכה ובמקום בו הייתה אמורה להיות גופתה ללא רוח חיים של
לוחשתלסוסים לא היה כלום. מיד צוות הבלשים סילקו את הנוכחים
הלא רצויים מהזירה כדי שלא יפגעו בראיות וגם בגלל העוגיות
החמות שחומן עדיין לא פג מהתנור העובד אותן הם חמדו
(לוחשתלסוסים הייתה ידועה במאפייה בשכונה).
לאחר בדיקה דקדקנית שערכה שעות הגיעו כל הבלשים פה אחד למסקנה
שאין מסקנה. הם היו יותר מבולבלים עכשיו מלפני שהם נכנסו. קונן
הציע שאולי זה היה גנב שפרץ לדירה אבל מכיוון שלא מצא איזשהו
רכוש מיוחד לגנוב החליט דווקא לגנוב את בעלי הרכוש. לאחר מחשבה
עמוקה שתיית קפה ו3 עוגיות החליטו כולם שזה לא יכול להיות.
במשך שבוע שלם הדיבורים על המקרה לא נרגעו. הופנו הרבה אצבעות
מאשימות לכיוונים שונים (ידוע שבעיקר כיוון שמאלה נפגע קשה),
הוקם צוות ביטחון מיוחד בשכונה וותיקי השכונה ניקו מאבק את
נשקם. אחרי שבועיים של שקט תושבי המקום חזרו אט-אט לסדר יומם.
הדיבורים על המקרה התמעטו וכאן הייתה טעותם. שפמחרגול שילבה את
נצנוצי החשכה סביבה והחלה רוקמת את משימתה החדשה. הקורבן הבא
היה מר גולדן, שפמחרגול שמה עליו כבר הרבה זמן פנס.
באותו הלילה מר גולדן, כמידי ערב אחרי שחזר מעבודתו, צפה
בטלוויזיה עד לשלב בו הרגיש שהוא נרדם. באותו רגע שהרגיש
שעיניו נעצמות חש צל כבד עובר ליד חלונו. מר גולדן פטר את
העניין במהרה בתירוץ שעיניו מתעתעות בו, אך רעש חשוד מכיוון
חלונו גרם לו לנוע לכיוון.
הוא פתח את החלון, הביט לצדדים וכל מה שראה זה רחוב ריק ושורת
מנורות דולקות שבמרכזם עומדת לה מנורה בודדת כבויה. זו הייתה
הפעם הראשונה והאחרונה שחלפה בראשו המחשבה על המנורה הכבויה כי
לפני שהבין מה קורה דבר חד וקר עבר בראשו וזה היה רחוק מלהיות
מחשבה. דקה לפני שמר גולדן איבד את הכרתו הדבר האחרון שהספיק
לראות זה שתי ניבים גדולים וחדים ננעצים בו. שפמחרגול בלעה
בקלילות את מר גולדן וחשבה לעצמה שהוא היה הקורבן הקל ביותר
שלה עד עכשיו וזה מאבד מעצמו את כל הריגוש של הפעולה.
כאשר חבריו של מר גולדן ראו שהוא לא הגיע לעבודה בבוקר הם ישר
נמלאו תחושת פחד שמשהו קרה לו. לא שמר גולדן היה עובד מצטיין
ואף פעם לא איחר, אבל עקב האירועים האחרונים שפקדו את המקום זה
לא השאיר בליבם שום ספק. דבר ראשון הם הודיעו לכל רשות מנהלתית
שנוגעת לדבר להגיע דחוף לביתו ולאחר מכן הם פנו לביתו עצמאית.
שוב אותו סיפור חוזר חלילה וכל הפאניקה במקום חודשה, בעיקר
אחרי שנודע לתושבי השכונה שצוות הבלשים עומד חסר אונים מול
המקרה.
לא עבר שבוע ושפמחרגול מצאה לעצמה קורבן חדש, רק שדרך הפעולה
שלה הייתה צריכה להיות עכשיו יותר דיסקרטית כיוון כל הכוננות
שבמקום. יחד עם זאת רגשות חרטה החלו לבצבץ בליבה קרום חוטי
החשמל על האכזריות שבה היא נוקטת מול התושבים. בראשה השרוף של
שפמחרגול התרקמה תוכנית על איך לכוון את תושבי השכונה להפסקת
הטרור שפקד אותם ומה שהיה כך היה.
באחד הלילות הבאים שפמחרגול פקדה את ביתו של מגירהפתוחה ובדרך
לא דרך הצליחה לבלוע את אחד מילדיו. אבל שפמחרגול לא פגעה בו,
אלא רק העבירה איתו בבטחה אל מקומה והיא פלטה אותו למרגלות
בסיסה.
כמובן שחלה מהומה איומה בבוקר שלמחרת ואני לא אלאה אתכם בכל
הפרטים והנוהלים הרגילים שתושבי השכונה נקטו שבהם אתם כבר
מומחים, אני רק רוצה לומר לכם שברגע שתושבי השכונה בפעם
הראשונה מזה כל הסיפור התחיל באמת הביטו בשפחרגול הם ראו שהיא
לא דולקת והחליטו לקרוא דחוף לטכנאי שיסדר את העניין. גם אם
תושבי השכונה עשו את מה שעשו בכלל לא מתוך רגשות לשמפחרגול,
אלא מכוונות אנוכיות טהורות לעצמם (בטענה שהם צריכים כל אור
אפשרי בשכונה למנוע אפילו מקום חשוך קטן אחד שבו החוטף המטורף
יוכל להתחבא) - שפמחרגול השיגה את רצונה והטרור פסק.
באותו הרגע ששפמחרגול חזרה להאיר, אני חייב לציין שאורה זרח
כחישוק זוהר וטהור מעל מלאך. ניבי הקרח שלה כבר לא נראו
מאיימים יותא אלא כזוג פאות ארוכות שלא מביישות שום חוזר
בתשובה.