השמיים האדימו וליבי דמה
קרב אבוד בים הסערה
שעריי הזמן עומדים דומם
והנני שוקעת אל מעבר מצולות הים.
ותפילה אשא אל השמיים
אל אמא לבנה, סהר בעננה
שתעטוף היא אותי בגלימתה הכחולה
רקומה מאהבה.
ניצוץ של אור
דמעה מלוחה
נחרטת על פניי
בכל פעם שדמותך נמוגה
דמעה מלוחה
הגומעת את כאבה
לא תדע מנוח בצל הגאוה.
חפשתי באפלה השתקפות זהובה
אמא לבנה, האם תיהיה לי הישועה
האם לא תעלמי עם בוא הזריחה.
לא עצמתי את עיניי שלא אאבד אותך
אך כמו חלום את נעלמת,
ואל זרועות השחר ליבי מוסרת.
לא אדע שוב נחת
אמא לבנה, סהר בעננה
וכל משאת זו השתקפות על בד
בד כחול עם אבק.
אני נשארת עם מכחול
יתומה בשאול. מציירת גשם זלעפות
בים של רגשות ודמותך המתפוגגת לא תנבור שוב בליבי
כי מצאת מקומך בציורי.
כל משאת זו השתקפות על בד
בד כחול עם אבק.
אמא לבנה ,לאן נעלמת למה אותי עזבת?
ולא עצמתי את עיניי שלא אאבד אותך. |
