תיבת הדואר שלי תמיד ריקה. אפילו חשבונות אני לא מקבל לשם. אני
ממש לא יכול להבין את זה, הרי אני משלם אותם, הייתם חושבים
שיטרחו לעדכן אותי על הכסף שהם גובים ממני. זה מכעיס אותי. כבר
הגשתי מעל מאה בקשות לעירייה. אולי גם הם לא מקבלים מכתבים.
בכל מקרה, הם לא ענו לי. הדוור של הבניין שלי אמר לי לעזוב את
זה, שלא כדאי לי להתעצבן בגלל זה, אבל אני ממש לא יכול להשתחרר
מהתחושה שמתנכלים לי. חוץ מזה, מה הוא יודע - לו כל הזמן יש
מכתבים. ככה זה - כשלאדם לא חסר הוא לא מוכן לשמוע תלונות.
מעניין מה יגיד אם ייגמרו לו יום אחד המכתבים, והוא ירכב על
האופניים המיושנים שלו - אלה עם הכידון העקום והצופר השבור -
כשסל המכתבים שלו ריק, והוא יעשה בכל זאת את הסיבוב הטפשי שלו,
ויעבור דרך כל הבניינים בשכונה מבלי שיהיה לו אפילו מכתב אחד
לחלק. אם הוא ירגיש בעל ערך אחרי שזה יקרה, לעזאזל, אני נשבע
שלעולם לא אתלונן שוב, אבל עד אז שיניח לי לרטון. למה אנשים
מצפים שאנשים אחרים יהיו נחמדים אליהם כל הזמן? מה רע בלכעוס?
אני פשוט לא מצליח להבין את זה.    

בהתחלה חשבתי שגונבים לי את הדואר. חשדתי בילדה המטופשת של
השכנים - זו מהקומה למעלה עם השיער הלא מסורק והשוקולד על
הפנים. יצור לא אסטתי שכמוה, ברור היה לי, מסוגל לבצע פשע
שכזה. אבל לא, מעולם לא ראיתי שהיא עושה משהו לא נאות בעניין
המכתבים שלי, וזאת לאחר שארבתי לה חודש שלם. בסוף התייאשתי.
מספיק נורא לא לקבל מכתבים, אין צורך להוסיף על כך עוד סבל
במעקב אחרי הילדה הרשלנית והטפשה ההיא.    

חשבתי שזה ישתנה אם אעבור דירה, אבל הביש מזל רדף אחרי עד
למקום החדש שלי. אני אותו אדם אפילו אם הנוף שלי שונה, וכנראה
זה כל מה שמשנה. כנראה שלא נועדתי לקבל מכתבים. אני גם לא ממש
רוצה. מכתבים מעולם לא עניינו אותי, אבל מעצבן אותי בכל זאת.
למה אני לא יכול לקבל דואר כמו כולם? זה בגלל זה, אני יודע.
אני לא כמו כולם. מובן שטוב שכך. אני לא רוצה להיות מוקף
באנשים וזבי חוטם מטונפים. אלו רק חובות של החברה שאני לא מוכן
לשלם. לפחות לא ישלחו לי אותם בדואר.