בדיוק עמדתי לצאת מהבית כששמעתי את הטלפון מצלצל. הייתי ממש
בדלת ולכן עמדתי שם בערך לעשר שניות, או שלושה צלצולים, מנסה
להחליט אם לענות או לא.
הרמתי את השפורפרת. זו הייתה אמא, מתקשרת מהעבודה. היא שאלה
אותי למה לא עניתי, ואמרתי לה שאני נוסע. היא שאלה אותי לאן,
ואמרתי לה שאני נוסע ליעל.
יכולתי לשמוע אותה שותקת בקצה השני של הקו. "אתה בטוח שזה
רעיון טוב"? היא שאלה אותי.
"לא אמא, אני בטוח זה רעיון מצוין" אני עניתי וסיימתי את
השיחה, קצת מעוצבן. אמא היא אמא, אבל עדיין אין לה זכות להתערב
ולהגיד לי מתי אני הולך לבקר את החברה שלי.
אמא אף פעם לא אהבה את יעל. והיום היא עושה פרצוף כל פעם שאני
נוסע לבקר אותה.
ירדתי במדרגות ישר לחנייה, מרכיב בדרך את משקפי השמש, נכנסתי
למכונית והתנעתי. התנועה הייתה חלקה, ברוך השם, כי ממש לא היה
לי כוח להתחיל ולעמוד בפקקים. אני לחוץ כבר להגיע אליה.
עצירה קלה בדרך, בחנות הפרחים הקטנה שבפינה של אבן גבירול.
חיכיתי בתור, חסר סבלנות, מתופף על הדלפק בארבע אצבעות.
"כן בחור, מה אפשר לעשות בשבילך"? המוכר היה איש זקן בחולצה
משובצת ישנה.
"זר גדול של וורדים", אמרתי.
הוא זז מאחורי הדלפק והתחיל לעבוד, משחיל את הפרחים האדומים
היפים בתוך הנייר המיוחד הזה של זרים. "מישהי מיוחדת"? הוא
שאל.
אני מחייך, חיוך עצבני. "מאוד מיוחדת".
"תאריך מיוחד"? הוא שואל, ומחייך.
"כן. היום זה כבר שלוש שנים", אני עונה. אני מתחיל כבר להיות
לחוץ. לא נעים לי כאן.
"אני מבין".
לא הוא לא. הוא רק חושב שהוא מבין. הוא לא מבין בכלל. הזר כמעט
גמור, ואני מוציא את הארנק, מציץ באותה הזדמנות בתמונה של יעל
ליד הכיס של הכסף הקטן.
הזר עלה לי הרבה, אבל שמדובר ביעל אף פעם לא חסכתי בהוצאות
ואני גם לא מתכוון להתחיל לחסוך עכשיו. שמתי את הזר במושב שליד
הנהג, והשתלבתי בתנועה. ברדיו היה איזה שיר עברי של להקה חדשה,
אבל אני לא הקשבתי. רק חשבתי על יעל, או יותר נכון על מתי
שראיתי אותה פעם אחרונה, ועל הריב שהיה לנו. זה היה על כלום,
סתם ריב מטומטם, כמו כל הריבים שזוגות רבים. ריב מפגר, על
השאלה של ללכת או לא ללכת למסיבת יום הולדת של חברה שלה שלא
סבלתי. זה כמובן המשיך והמשיך, ובסוף אני יצאתי בטריקת דלת.
ריב מטומטם, הריב האחרון שלנו. אני מתחרט עליו עד עכשיו.
רכב מסחרי גדול חתך אותי מימין, ואני בלמתי כדי לא להיכנס בו.
צפרתי לו איזה חמש פעמים במחאה, אבל את קו המחשבה הוא כבר שבר
לי. לא נורא. לחשוב על הריב האחרון שלנו באמת זה דבר לא בריא.

נסעתי עוד עשר דקות בכביש הראשי, ואז פניתי ימינה, ואז שמאלה.
הדרך כבר כל כך מוכרת. לפעמים אני חושב שהאוטו יכול כבר לנסוע
לבד, ואני לא צריך לעשות כלום חוץ מלשבת מאחורי ההגה, לשמוע
רדיו, וכמובן להביא את הוורדים שיעל כל כך אוהבת.
ישר, ישר ואז עוד פעם ימינה. ואז האוטו עוצר, מחליק לתוך
החנייה באיטיות. אני תמיד חונה באותו מקום, מול העץ הגדול העבה
שליד הגדר, וגם הפעם המקום פנוי.
יצאתי מהמכונית, מחזיק את זר הוורדים. זה יום יפה, השמש זורחת
והשמיים כחולים ונקיים.
אני צועד בשביל, נזהר שלא לדרוך על הדשא המטופח כל כך. המקום
כל כך שקט, כל כך שלו.
"יעל", אני קורא בשקט. "יעל, הגעתי".
אני כורע ברך אל מול המצבה ומניח את זר הוורדים הגדול בעדינות
ארצה. בדרך כלל אני מביא רק שני וורדים או שלושה, אבל היום זה
יום מיוחד, שלוש שנים ביחד. ושמונה חודשים אחרי תאונת הדרכים.

אני מוריד את משקפי השמש, והכל מתחיל להיות מטושטש דרך הדמעות.
אני מניח את הראש שלי על השיש הקר של המצבה, הגוף מכווץ כולו,
הידיים שלי משולבות.
"יעל", אני אומר בשקט. "יעל, הגעתי. בבקשה ,תסלחי לי ".
אני רואה, בהילוך איטי, דמעה קטנה נושרת מהלחי שלי ונוחתת על
עלה כותרת של אחד מהוורדים.
"אני אוהב אותך, יעל". אני בוכה. "בבקשה תסלחי לי. נלך לאיזה
מסיבה שאת רוצה. נלך לאן שאת רוצה".
הציפורים מצייצות בצמרות של העצים ששתלו כאן. כל כך יפה פה, כל
כך שקט. אני מתייפח בשקט, מחזיק את המצבה בשתי ידיים, לא רוצה
להפריע לשקט של המקום. לא רוצה להיפרד ממנה.
"יעל"!

אני קם, לאט, אחרי חצי שעה, מנגב את הדמעות מהעיניים ומהלחיים.
אני חוזר לאוטו ומתניע.
אני מקווה שיום אחד היא תסלח לי.