נכנסתי לבית הקפה עשר דקות יותר מוקדם כי ככה יצא, וישר
כשהתיישבתי ניגשה אלי המלצרית ושאלה מה אני רוצה להזמין. אמרתי
לה שתפסיק להציק לי, ושאני רציתי להזמין משהו לאכול אבל הפצעים
על הפנים שלה הרסו לי את התאבון, ועכשיו מתחשק לי רק קפה שחור,
בלי סוכר, רותח, בכוס גדולה.
כשסיימתי להזמין היא הלכה בהבעה נפגעת כזו, והיו לה דמעות
בעיניים. היא ניגשה אל הדלפק של הבאר והתחילה לבכות בשקט,
ומלצרית אחרת ניגשה אליה, שמה לה את היד על הכתף והתחילה לשאול
אותה מה קרה. הם התלחשו קצת, ואז המלצרית השניה הסתכלה עלי.
היא הייתה יפה - רזה, אבל לא יותר מדי עם שיער בלונדיני אסוף -
אז חייכתי אליה.
מיכל הגיעה אחר כך. לא הפתיעה אותה למצוא אותי מחכה לה, כי היא
ידעה שלפעמים אני מקדים. היא התיישבה, לא לפני שנישקה אותי על
הלחי, וישר התחלנו להחזיק ידיים. לא מפריע לי להחזיק ידיים -
לחברה הקודמת שלי לא הייתי מסוגל להחזיק ידיים כי הן הזיעו כל
הזמן. אני חושב שבגלל שאמרתי לה את זה נפרדנו.
"מה קורה?" שאלה אותי מיכל, והיה לה את החיוך היפה הזה על
הפנים.
אני אוהב את החיוך שלה. חייכתי גם אני ואמרתי: "אני לא רוצה
להיות חבר שלך יותר. אמרת שאנחנו צריכים להיות כנים תמיד,
נכון?"
היא לא הייתה מסוגלת להגיד כלום, ורק הסתכלה עלי עם הפה פתוח
קצת. אני לא חושב שהיא ממש קלטה מה קורה.
אז אני המשכתי, כדי שהשיחה לא תיעצר. סיפרתי לי על איך אתמול,
כשאספתי את אחותה הצעירה מהתיכון, עצרנו בדירה שלי והזדיינו,
וגם שכבר הרבה זמן אני בכלל לא אוהב אותה.
מיכל לא אמרה כלום, היא פשוט התחילה לבכות בשקט על השולחן. בכי
תמיד מסקרן אותי, אז הסתכלתי עליה טוב טוב תוך כדי לגימות
קטנות מהקפה השחור הרותח שלי.
"למה אתה עושה לי את זה". היא מלמלה.
משכתי בכתפיים. "כי אני לא אוהב אותך יותר", אמרתי לה בנימת
הקול הכי מרגיעה שהצלחתי למצוא. זה רק גרם לה לבכות עוד יותר,
וכל האיפור התחיל לזלוג מהעיניים היפות שלה. אמרתי לה שתפסיק
לבכות כי זה נראה מאוד מכוער - והיא קמה ויצאה.
המשכתי לשתות את הקפה. אני חושב שהם עלו על זה כשהייתי בן ארבע
או חמש, אחרי התקרית ההיא בגן, עם הילדה הקטנה. אני בקושי זוכר
את הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוג, אבל אני זוכר את כל
הפגישות שהיו אחר כך.
ההגדרה הראשונה שלהם הייתה לא מדויקת - חסר מודעות חברתית. זה
לא נכון, יש לי מודעות חברתית. רק אחרי שאמא שלי - שנלחמה
עבורי כל השנים האלה, עבור הבן היחיד שלה שהתברר כנכה מבחינה
רגשית - הביאה אותי לעוד ועוד בדיקות, הם הבינו.
הפסיכולוג הראה לי תמונות של תאונות דרכים, קברים, ושל הכלב
שלי ואמר לי שהוא נדרס. אני חושב שהוא רצה לראות מה התגובה
שלי. שתיתי מהקפה השחור שלי שהתחלתי לשתות כבר אז, ואמרתי לו
שמצדי זה בסדר.
אני נחשב מקרה נדיר. באמת. כל ההורים האלה שמשקרים לילדים שלהם
ואומרים להם שהם מיוחדים לא יודעים על מה הם מדברים. אני באמת
מיוחד.
"חסר יכולת לחוש כאב נפשי מכל סוג שהוא", זה היה הניסוח בהרצאה
שעשו עלי באוניברסיטה העברית לפני שמונה שנים. ישבתי שם ועניתי
על שאלות - קיבלתי כסף טוב בשביל זה, ואמרתי את מה שאני חושב
על תאונות דרכים, פיגועים, ועל השואה. אני חושב שאחרי ההתבטאות
האחרונה לי הם הפסיקו להקשיב והתחילו להתקיף את הפרופסור שהציג
אותי. אמרתי אז מה אני באמת חושב עליו, ושזה באמת בסדר אם הוא
הומוסכסואל ואוהב ילדים.
נדמה לי שאשתו עזבה אותו אחר כך והוא הפך לאלכוהוליסט.
אישית, אני מעדיף לשתות קפה שחור.
הזמנתי את החשבון, והפעם ניגשה אלי המלצרית השניה, היפה. היא
כעסה, ואפשר היה לראות את זה בעיניים שלה. אמרתי לה שהיא נורא
יפה ואני באמת לא רוצה שהיא תכעס עלי, כי זה גם גורם לה
להיראות רע.
היא עמדה שם, המומה, ואז חייכה אלי, והכעס שלה התחיל להיעלם.
ככה גם מיכל נהייתה חברה שלי. היא אהבה את הכנות שלי, את
היכולת להגיד בדיוק מה שאני חושב.

יצאתי מבית הקפה עם הטלפון שלה רשום על מפית. על השמשה הקדמית,
מתחת לווישר, חיכה לי פתק ממיכל שבו היא כותבת איך שברתי לה את
הלב. שמתי אותו בתא הכפפות, והתנעתי את המכונית.
הדלקתי את הרדיו - אני תמיד אוהב לשמוע מוסיקה כשאני נוהג, אבל
היה דיווח בחדשות על תאונת דרכים קטלנית של משאית שהתנגשה
באוטובוס של טיול שנתי של בית ספר יסודי.
אני מקווה שזה לא קרה בכביש החוף - הפקקים יהיו איומים.