זה הדבר הכי נחמד שראיתי היום, בחורה שאוכלת תפוח. וזה לא מה
שכולם חושבים, היא לא מדהימה, אפילו יחסית פשוטה, אבל עדיין
יפה. פשוט היה איזה משהו ברעש שהיא עשתה או אולי בשיניים הקצת
בולטות שלה שגרם לי לחייך חיוך די מטופש וכמעט בלתי נראה. הרי
מדובר בסך הכל בתחנת רכבת, מלאה בזרים מכל מקום ואני... אני
כמו טמבל מחייך בלי סוף בגלל שאיזו בחורה חמודה כרגע בלעה תפוח
שלם, כאילו שאין מחר.
והיא עדיין נשארה חמודה. לבושה יפה, אירופאית כזאת, עם עיניים
יפות. היא בטח עוד מעט תיסע הביתה, או לחבר שלה, או לאחד
הקרובים הרחוקים. כנראה שהיא מתישהו תתאהב, תתחתן ותוליד
ילדים. אולי היא תעבור לחו"ל לכמה שנים ואולי אפילו תישאר שם
לתמיד, אבל עדיין אני נורא שמחתי לראות אותה עם התפוח הזה.
זה קצת מצחיק שלפעמים אתה קולט את עצמך מסתכל על אנשים בפעם
הראשונה ומחליט שהיית מוכן לבלות איתם את שארית חייך העלובים,
כמו הבחורה הזאת. הייתי מסוגל במשך שנים לשבת לידה, אולי לתת
לה חיבוק אחד או שניים ולהאכיל אותה בתפוחים בלי סוף.
אה כן... היא כרגע סתם מוציאה עיתון ואני עוד מביט בתפוח
האכול. הבעיה היא שנורא קשה להסביר את המצב הזה: אני באופוריה,
מאושר כמו מטורף, עומד מעל הפח ובוהה בתפוח האכול, כשהיא יושבת
תקועה בתוך העיתון. אולי זה בכלל לא התפוח? אולי זה משהו אחר?
למשל השיער שלה, יש לה באמת שיער מדהים, שבטח מריח טוב... וזה
עדיין לא כל כך משנה.
אני הרבה פעמים חושב שזה די עצוב שלפעמים אתה מבלה עם בן אדם
רגעים כל כך יפים ולא תראה אותו יותר אף פעם. זה כבר קרה לי
המון פעמים.
אבל מה אני אגיד לה? ועוד עכשיו? היא בטח תחשוב שאני לגמרי
פסיכי ואני אפילו יכול להסכים איתה. אין מה לעשות, אתה לא יכול
לצפות שבחורה שמכבדת את עצמה תקשיב לאיזה מטורף שרק היה רוצה
לראות איך היא טורפת עוד תפוח אדום. בעצם, זה גם יכול להיות
ירוק, זה כבר לא משנה לי. לא, זה בלתי אפשרי.
רק בפעם הבאה, אם אני אפגוש אותה שוב, אז אולי אוכל להגיד לה
משהו. בטח משהו הרבה פחות חשוב. אני לא אתחיל לדבר איתה על
תפוחים, אלא סתם על דברים רגילים. אבל מה שבטוח, שהתפוח הבא
עליי.