א ה ב ה מול שנאה

אהבה עד שנמות,
טיפשים כולכם חיים בשקר, כמותגים מפוצצים.
אני מת לנפץ את חלון הראווה שנקרא החיים שלכם
עם פטיש המילים שלי ולרקוד על דמעותיכם ודמכם.

יום שישי אני לבד בחדר החשוך חושב
מחשבות של זעם עליהם, עליהן ובעיקר עלי.
היאוש שגובר בתוכי כמו הצער שלמלבלב במוחי.
אני שונא את כולם וכולם שונאים אותי.
כי טוב להם כשרע לי.
אוטופיה עד למותי שנראה כלא נמנע.
היא כאבן מתגלגלת במורד ההר, לא תעצור עד
שתגיע לסופו שלו - סופו שלי.
יום שישי ושוב אני לבד, בלי חברה, בלי חברים,
רק עם עצמי, שוב, לבד בחשכת המוות הסופי.

מ ו ו ת  מול חיים.