בצורה מעוותת ללא קשר למתבונן, נפער שער כחלחל ומעורפל בתודעה,
תת ההכרה חש בדגדוג קל בתחילה שגדל והפך בהדרגה למכה ניצחת עד
שנפל שדוד.
המהומות שככו, הגברים הלבושים בכחול המצוידים באלות חדלו
מאלימותם ואילו הצעירים שמולם חדלו מקריאותיהם וכל הנוכחים
החלו להביט איש על רעהו.
האלות נשמטו אל הקרקע, משמיעות צליל חבטה עמום, ננטשות על ידי
בעליהן.
צעירים אחדים העבירו את ידיהם על ראשיהם, מנסים להבין לפשר
התספורת המוזרה שעטו על עצמם במסגרת מאבקם במוסכמות, חלקם
הביטו על חולצותיהם הקרועות, על מגפיהם הכבדים, על שרשרותיהם
הרבים.
גאב פראנקין, שחלק מן הצעירים זיהה אותו כנושא הדגל של מצעם
הרעיוני ניגש לאחד השוטרים. הוא הושיט אליו את ידו.
השוטר, רלף פסטר על פי תגו, נראה מתלבט בתחילה, מראה שאופיין
במבטים תוהים ותועים לעבר עמיתיו. לאחר השתהות קצרה זו, הושיט
את ידו בחזרה, והשניים לחצו ידיים.
ההמון מחא כפיים והריע, אך ספק אם ידע מדוע הוא עושה זאת, מדוע
השניים לחצו ידיים, מה פירוש המאורע ולאן הולכים מכאן.
השער הכחלחל והמעורפל נסגר, אך ההמון, אשר שרה באופוריה עקב
המאורעות המעודדים האחרונים, לא שם את לבו לכך. הוא לא נתן
לפרט שולי זה להפריע לו.
למעשה, ההמון לא הכיר בכך שנפער בתודעתו שער כחלחל ומעורפל אשר
שינה את תפיסתו לרגע אחד בלבד, והמשיך לרכב על גלי הדמיון
העשירים שהותיר בו אותו שער.