היי אילן,
כבר עברה שנה וכל מה שנותר ממך זה רק הזכרון. זה מוזר כי לא
הכרתי אותך אישית, אבל הרגשתי כאילו הכרנו אחד את השני מצוין.
אתה היית בשבילי האילן, האילן שניתק את שורשיו וחזר לאדמה. מן
האדמה פרצת ועלית לשמיים ואיתך פרצו גם רגשותיי.
אין לי איך לתאר לך כמה אני מתגעגעת. למרות שגם אם היית חוזר
לא הייתי פוגשת אותך. היית חוזר למשפחה, מתראיין כמה פעמים
לתקשורת ויותר מזה לא הייתי שומעת ממך.
אני אומרת לך היי, כי קשה לומר להתראות. עדיין לא מצאתי את
השלום בתוכי, את השלום של הפרידה. זה ממש אירוני, כי שלום זה
גם להיי וגם לביי, ואצלי השלום הזה הוא חלקי, כי איני יכולה
להפרד.
אני חושבת שהשיר שהכי יכול לבטא את התחושה שלי ואת הגעגוע זה
השיר שרונה שלחה לך-"התשמע קולי". אני תוהה אם אתה שומע את
הקול שלי. אני לא צועקת, זה קול פנימי, קול שמבקש ממך לבוא. רק
לרגע. רק לומר שאתה כאן. כאן בשביל הקרובים אליך וכאן בשבילי.
לא אישית, כי אתה לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותך, אבל אני
מרגישה אותך.
אני מרגישה שאתה איש טוב. אתה איש אדיר. בעצם אין מילה לתאר
אותך. הגשמת את השאיפה של כולנו -להיות מאושר. החיוך שלך גילה
הכל. הלכת מאושר וזה מה שחשוב. בראש חודש הלכת, כשהירח לא היה
מלא, כשהלב לא היה מלא, היית חסר. הלב חיפש אותך כדי שתשלים
אותו.

זה מוזר, כי לא הכרנו, אבל הרגשתי אותך.
אני לא אשכח לעולם את החיוך שלך, את האישיות שלך, את היופי
הנצחי שלך. את המבט הקורן.

אני לא מהמחייכים. למעשה, אני בכלל לא מחייכת. אבל בפעם
הראשונה שראיתי אותך, חייכתי, ומאז כל פעם שראיתי אותך לא
הפסקתי לחייך. גם עכשיו, כשאני מסתכלת בתמונות שלך אני
מחייכת.
מחייכת על מי שהיית, על מי שאתה, על האושר שבך, שמילא אותי,
אפילו שזה מוזר.

מוזר שלא הכרנו, והרגשתי אותך.