אוקיי, אחרי כל השיעורים וההסברים - היום זה היום. היום אני
אצטרך להוכיח את כל מה שהשקעתי למענו, כל מה שלמדתי מהטובים
והמנוסים ביותר.
אנשים החלו להיכנס לסופר, ואני הסתכלתי על המגשים הרבים, נושאת
תפילה בלבי שהכל ייגמר בשלום. "אוקיי, חבר'ה. זה מה שהתאמנו
בשבילו כל הזמן. אל תאכזבו אותי." אמרתי להם.
את שיחת המוטיבציה עברתי כבר בבוקר. בינתיים, עד שיגיעו האנשים
אלי, שחזרתי את ההליכים התקינים לביצוע המשימה.
לפתע, צדה עיני דמות חשודה, תנועה חשודה. משהו בחשוד משך את
תשומת לבי, אך לקח לי זמן להבין למה. האינסטינקטים שלי
התעוררו, ואני הבנתי מה ראיתי. הבנתי מהו הריח שהתעופף באוויר
בכיווני. הרעב הזה, התאווה למתוק.
החשוד התקדם באיטיות דרך המעברים השונים לכיווני, ומבט נחוש
בעיניו. כן, הוא ידע מה הוא רוצה. ללא היסוס שלחתי יד לשליפה.
כמו בתרגולים הרבים, הקופסא נשלפה ביעילות מהמתקן ליד שלי.
הייתי דרוכה. ידעתי מה עלי לעשות. ולא משנה מה קורה, להימנע
מפגיעה. אסור לפגוע בלקוח!
שעת האפס התקרבה. הסתכלתי על הממונה עלי והוא הנהן קלות בראשו.
גם הוא ראה את זה. הוא סמך עלי. מרגע זה, אין מקום לטעויות.
אוי, לא! הרוגעלך! הם היו מבולגנים על המגש. הם תמיד הזכירו
לנו, שלא משנה כמה אנחנו מפחדים, כמה אנחנו יעילים, אנחנו תמיד
חייבים להיות מסודרים. חייבים להיראות טוב, בשליטה. וחלק
מהרוגעלכים היה הפוך. הם נראו כל כך חפים מפשע. כמו צבים קטנים
שהתהפכו על הגב. כל כך מסכנים.
גם הפרטים הכי קטנים חשובים. כל רוגעלך או קוראסון חשוב. אין
להזניח אף אחד. אפילו לא בורקס תרד או תפוח-אדה. הם אולי קטנים
ושוליים, אבל כל פרט קטן חשוב. תמיד יש את אלה שנופלים בין
הכיסאות, את אלה שנרמסים ע"י מערכת הניקיון. וזהו התפקיד שלנו
לדאוג שזה לא יקרה, להגן עליהם. וזה מה שאני אעשה. כנותנת
שירות לקהילה, כי אני שם בשבילם, הפכתי את הרוגעלכים לפני שחס
וחלילה תהיה פדיחה.
האיש בעל מבטי התאווה נכנע לבסוף, והחל ללכת לכיוון המאפים.
זהו. זה הרגע. "בשביל הרגע הזה התאמנו." הזכרתי לעצמי.
4, 3, 2, 1...
"שלום, במה אוכל לעזור?" שאלתי, הקופסא בידי מוכנה לשימוש ברגע
שאצטרך.
"אני אקח 5 בורקס תרד, 5 פטריות ו-5 גבינה." התחלתי לשים
במקצועיות את הבורקסים בקופסא.
"איזה גבינה, אדוני?"
"הרגילה." אמר והצביע על עליהם. כאילו שאדם עם הכשרה כמו שלי
לא יזהה מתוך שינה בורקס גבינה אם יקפוץ מולי. "את יודעת מה?
תני לי 10 מהגבינה, לא 5." הוסיף לפתע, 2 בורקסים מהסוף. אנשים
בתפקידנו מעולם לא זכו להערכת הציבור. עד שהם צריכים אותנו.
שנציל אותם. בסוף כולם נשברים, וכולם מתחילים לדבר. הם תמיד,
אבל תמיד, רוצים משהו. אם בורקס או קוראסון, זה כבר לא משנה.
כשסיימתי להעמיס את כל הבורקסים בקופסא, נשאתי אותה למשקל.
ואז, ברגע הכי לא צפוי, כנגד כל הסיכויים, בורקס גבינה אחד עמד
על הסף, והתנדנד.
תגובה מהירה הצילה אותו מהתרסקות. "No Burekas is going to
fall on my watch." אמרתי בגאווה, מרוצה מכישוריי המיושמים
היטב במצבי אמת כמו זה שקרה עכשיו.
שמתי את הקופסא על המשקל. לחצתי על שלושה כפתורים. הקוד הסודי
של יחידת המאפים. צפצוף ארוך. ברקוד מודפס.
תלשתי את המדבקה ושמתי אותה על הקופסא. זהו, הוא כבר לא התחמק
מתשלום. גם אם יתפתה, הברקוד והמשקל רשומים. הוא לא יוכל לעבוד
עלינו. לא על מחלקת המאפים של הסופר.
ובעוד שבועיים אני אקבל את אות ההוקרה ממנהלי הסופר. האות
שאומר שמרוצים ממני, שרוצים שאני אחזור ואמשיך בעבודתי המסורה.
טוב יותר מכל גביע או מדליה. אין דבר שמסוגל להשתוות לו. האות
שאומר שפעלתי נכון, שהוכשרתי למשימה וביצעתי אותה כהלכה.
המשכורת.