[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאלה גרוסמן
/
שכונת הסירחון

ברז נפתח מעל הראשים הצמאים של כל ילדי שכונת הסירחון.
טפטופים טפטופים נזלו במהירות אל תוך פיות פעורים ומחשבה כללית
שטוחה ומחודדת.
מאה שמונים מעלות של תקווה חצובה בחומות המגדרות את הריח.
מאה שמונים ושתיים ילדים שרוצים לברוח, לשתות או לפחות לחיות.

לא גדלתי פה, אני מכירה את המצוקה מעין שרואה, לא מבשר שחי את
זה.

לא מאז ומתמיד קראו למקום הזה "שכונת הסרחון".
פעם הרחובות הבלועים נקראו על שם כמה אישים, שקרוב לוודאי תרמו
לניהול מלחמות תאורטיות או עיסקאות שבויים.
פעם היו פה כלבים וחתולים, גגות רעפים,ואפילו גשר קטן.
היום יש פה שרידים של ברזל והרבה אבנים, צמא, נוכחות גופתית
מוקטנת וצלליות קודרות של שאריות חיים.
כל החלומות של הילדים נמסו אל המציאות האכזרית, אל ריחו הנורא
של אדון אופל אחד ששינה את גורל האיזור כולו למען רווחו
הפרטי.
לברי המינן המסתובבים פה יש הילה בצבע של קיא, המתערבבת בניחוח
השתן וברצון למות - בעצם, אף אחד פה לא יודע למה הוא עדיין
חי.
אני רק תצפיתנית, אני יודעת שזמן ביקורי פה מוגבל על פי שיקול
הדעת שלי, אני רק אמורה לרשום כמה הערות סולדות בפנקס הכחול
ולשוב מטה אל מעמקי המאורה הבורגנית וחלומות הירכיים בתנור
ושיעורי היוגה עם המשיח שלי. אני רק אמורה, אבל משהו קושר אותי
אל הטחב האנושי הזה, אל לב ליבו של הזעזוע הנידח והאבוד ביותר
וכבר רבע שעה שהיד שלי לא רושמת דבר, לאט לאט אני מרגישה אותה
מתרוממת וניגשת בכוח משלה ללטף ראש קירח של תושב זאטוטי בשכונת
הסרחון.
הילד שולח אליי במהירות מבהילה כמעט זוג חורים חלולים במקום בו
היו אמורות להיות לו עיניים. ידי נסוגה בפראות לאחור. "מר אופל
אומר שאין לי שיער ולא יהיה לי. אין לי שיער! אין לי שיער!"
הילד העיוור צווח ופוצח בספק התפרצות ספק ריקוד מטורף מתחת
לברזים שטפטופם הולך ופוסק. שאר הילדים מתעלמים ממנו באדישות,
נדמה שאני היחידה שפיה נפער בבעתה למראה הילד הרוקד וצורח
כאחוז שגעון: "אין לי שיער! אין-לי-שיער!!! אין ליייי!!!" הוא
מתחיל להסתובב סביב עצמו במהירות מסחררת תוך כדי צרחות נוראיות
שמתגברות מרגע לרגע, אני מנסה לפסוע צעד קדימה ובאותו רגע ממש
הילד צונח אל הקרקע הרטובה ומשתתק בפתאומיות. שלושים וחמש
מעלות חדות של הלם.
אני מביטה בו כמה שניות ארוכות, מסובבת את ראשי, נותנת סקירה
אחרונה וכללית במקום האפור הזה, מכניסה את הפנקס הריק לתיק
העור שלי שבד"כ שערוריות מסוג יותר נחות מתוייקות בו ללא הרף,
ומתחילה לצעוד לכיוון היציאה. בין הרהור היסטרי אחד לשני אני
נזכרת בברזים החלודים ובפיות הפעורים האלה ומחליטה בליבי שכל
אותם מאה שמונים ושתים ילדים, עם העיוור הצורח, יישארו תמיד,
תמיד צמאים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו פעם אמר
שגם זבל יכול
להיות אמנות,
אני לא לחלוטין
מסכים איתו, אבל
חייב לציין שגם
אמנות יכולה
להיות זבל.



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/04 0:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה גרוסמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה