הוא ישב מולי עם העיניים החומות הענקיות האלה שלו ובהה לתוכי.
הוא לא ידע שבעצם כל מה שמתרחש לו שם בפנים זאת הצגה אחת
גדולה.
ברגע מסויים של אי-הבנה הוא פרץ בצחוק גדול, פסיכי כזה, שהיה
נשמע לי ממש מטורף ואמר "אני אוהב אותך כל כך..."
ואני, שתקתי.
ישבנו שם שנינו, כשמסביב רק ירוק, מסתכלים בעיניים ולא זזים,
רק נוגעים אחד בשני עם המחשבות ואז הוא הבין את השתיקה שלי
והפסיק לצחוק. הוא הסתכל עליי שוב עם העיניים החומות שלו וזלגה
לו דמעה. השקט שלו הפך לבכי חרישי...
ואני, יושבת שם בשתיקה רועמת, כמו בובה, לא מבינה מה לעזאזל
הוא רוצה ממני. אני בסך הכל רציתי לקום אליו, ללטף אותו, לאחוז
בו. אך לא זזתי. הוא ניסה להוציא ממני איזה תגובה, בכה, צעק,
קילל... ואני, בשלי.
הוא קם אליי והתחיל לגעת. ליטף אותי וכל כך אהבתי את זה,
הידיים שלו כמו משי,ולמרות הכל אני לא זזה.
ליטף לי את השיער, את הפנים, את השפתיים. הוא החל לטלטל אותי
בטרוף, רצה שאני אגיד לו כמה אני אוהבת אותו, ממש כמו פעם.
אבל פתאום הוא הבין, ממש בהבנה של שניה, שאני לא אגיב לו יותר
לעולם אבל זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכולה. צעקתי לו
מבפנים שלא רק הוא אוהב, גם אני אותו, אבל הוא לא שמע את
ליבי.
התאונה נעשתה באשמתו.
הוא יצא ממנה בלי פגע, ואני, נשארתי צמח.
בסופו של דבר, הוא התחתן עם מישהי שהחליפה את מקומי
הוא הוליד ילדים, שהיו אמורים להיות שלי
וחי חיים שהוא לקח ממני! |