החבל שמפריד ביננו כל כך דק,
וכל כך ארוך.
אתה מושך מכיוונך ואני מכיווני,
לעולם לא נגיע לקצה.
אני מקפידה לעטוף אותך בעננים רכים ומתוקים ואתה מלטף אותי עם
כל משב רוח קל.
כל פינה מזכירה לי אותך, כל חיוך של ילד, מילה יפה, צחוק
מתגלגל, אתה מסביבי.
ואני לא יודעת אם למשוך או להרפות,
לעזוב את החבל ולהסתובב.
להפסיק להתיר את הקשרים, לאחות את הקצוות, להניח לו, לנו.
אתה תרגיש את זה אי שם בקצה השני, תמעד אחורה, אולי תיפול,
תאבד אחיזה.
אבל תקום, תנער את האבק שלכלך לך את המכנסיים ואת יד ימין
ותלך.
תבין שבעצם כל זה היתה רק טעות אחת גדולה,
ואני תוהה, אולי כן היינו אמורים להסתבך ביחד?
לרוץ את כל המרחקים ביננו ולקשור את הלבבות בנשיקה רכה אחת
ולדעת שנכון..?
אולי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.