היא מסתכלת עליי, חצי חיוך חצי בכי, ילדה כל כך קטנה ובאותו
זמן גם כל כך מבוגרת.
היא לא יודעת מה מחכה לה, מה העתיד מזמן לה, ובאותו זמן שאני
מרחמת עלייה אני גם מרחמת על עצמי, כי גם אני לא יודעת מה מצפה
לי העתיד, ומאיפה כל רגע הולך לבוא האדם שאולי ישנה את חיי
ואולי גם לא.

תמיד רציתי להיות אותו האדם, האדם שמשנה לאחרים את החיים ובונה
עולמות חדשים.
תמיד רציתי להיות אותו אדם שאפשר לפנות אליו כשכואב וזה שמרפא
את הפצעים החשופים בנשמה שלנו.
אותו אדם שאוהב מכל הלב בלי קנאה ורצון לא לתת את אשר לי יש.

אף פעם לא הייתי אותו האדם... כי גם שהסתכלתי לאותה זאטוטה
קטנה בעיניים הנוצצות עם החצי חיוך חצי בכי רציתי לתת לה הרבה,
אבל עדיין לא הכל... כי פחדתי... פחדתי שמא באחד מן הימים היא
תהיה גדולה יותר ממני, וחזקה יותר ואני רק אצטער על הרגע שבו
ננתי לה את כל אשר יכולתי לתת.

אבל היא ממשיכה להביט בי... מבט מיואש... מבט עמוק... כל כך
עמוק שאני מתחילה לתהות מתיי היא השיגה לעצמה מבט שכזה בעוד
אני חיה כבר 27 שנים ואני עדיין מחפשת אותו...
היא רוצה רק לחיות, רק לשרוד, רק לאהוב, ואין לה את מי...
ואני רואה בעיניי בדיוק את אותה הילדה שגם כן רוצה רק לחיות
ולשרוד ולאהוב... ובגיל 27 מתחילה גם להתייאש...

אבל אני לא מסכימה לעצמי להתיאש, וגם לה לא... אז אני אוחזת
אותה בידה הקטנטנה עם הנמשים הקטנטנים והלכלוך... ונותנת לה
נשיקה... אותה נשיקה שכל כך רציתי לקבל מאותו אדם ברחוב שיכל
לשנות את חיי אבל לא עשה זאת...