זה מוזר איך הם אף פעם לא מרגישים מה שאנחנו מרגישות.
אני שוכבת במיטה, ספר מימיני, עיתון משמאלי, מנורה מעליי
והמוזיקה שברקע רק מנסה להפוך הכל ליותר פסטורלי, רגוע
ורומנטי.

וגם כששום דבר לא כזה, היצר הרומנטי הנשי שלי משתלט עליי כל
פעם מחדש ומצפה לעוד ועוד הפתעות שידוע מראש שלא יתגשמו.
וכשאני רוקדת ושרה מול המראה אני מדמיינת אותו עומד ומסתכל
עליי, למרות שהוא אפילו לא בעיר.
וכשאני שוכבת במיטה עצובה בגללו אני מדמיינת אותו נכנס לחדר עם
מבט מאוהב וחיוך שממיס לבבות ואומר לי שהכל בסדר, מחבק ומנשק
ואוהב - למרות שאני יודעת שגם אם הוא יבוא זו לא תהיה הפתעה כי
הכלבה תמיד מודיעה לנו אם מישהו נכנס לנו הביתה.
וגם כשאני מתעוררת באופן חד פעמי באמצע הלילה אני בטוחה שגם
הוא בדיוק ער וחושב עליי מחשבות מאוהבות.

אבל הוא לא עומד בחלון ולא בא בהפתעה ולא ער באמצע הלילה...
הוא בחור טוב, הוא טוב בלהיות בחור ולהתרברב שהוא כזה...