עד לפני קצת יותר משנה עוד הייתה לי אחות גדולה.
אחותי תמיד הייתה גדולה ממני בדי הרבה שנים.
כשהייתי קטנה עוד לא כל כך הכרתי אותה. היא הייתה יותר כמו
רעיון כזה שהיה לי בראש, רעיון על אחות.
רעיונות על מי היא, מה היא רוצה מהחיים שלה, עם מי היא
מסתובבת, ולאן היא נוסעת עם הביאנקי שלה. והמעט שכן בילינו
יחד, עזר לי להוסיף עוד כמה חלקים לפאזל בכל פעם.
כשגדלנו, (שתינו, בדיוק באותו קצב) גילינו שנשאר בנינו בדיוק
אותו מספר של שנים אבל הפער אולי קצת הצטמצם, ואולי בסופו של
דבר 8 שנים זה בעצם לא כל כך הרבה.
וככה יצא, שהרווחתי חברה טובה, שאפשר לעשות איתה כל מיני
דברים. לספר לה, לשתף אותה ולהתייעץ איתה המון...
היא אפילו נתנה לי קצת מהבית שלה שכבר לא יכולתי לגור בשלי,
ואני לא חושבת שצריך להגיד עוד הרבה על בן אדם כזה, ועל אחות
כזו.
אבל לפני שנה בערך, אחותי החליטה ללכת לקורס סופרמנים מתחילים,
אני לא ממש יודעת למה, אולי היה חסר לה משהו בחיים, אולי היא
לא הייתה הכי מאושרת שהיא יכולה להיות.
ואחותי, כמו שרק אחותי יכולה להיות, הצליחה מאוד בקורס של
המתחילים.
היא הייתה מאוד מאושרת וקורנת במשך כמה שבועות, וכל הזמן אמרה
כמה שזה טוב ונפלא להיות סופרמן, ואיך היא לא הבינה את זה
קודם, וכמה כיף לדעת לעוף פתאום. ואחותי המעופפת המשיכה לה
בחיים, מעופפת לה מדי פעם בפעם.
ואז היא הלכה גם לקורס השני, הקורס לסופרמנים מתקדמים.
היא הלכה ועשתה כל מה שאמרו לה, יפה יפה  ועד הסוף, כמו שרק
אחותי יודעת.
כשהיא חזרה היא שוב דיברה המון על כמה זה נפלא וכמה הקורס של
המתקדמים עוד יותר עזר לה להבין כמה שלעוף זה נפלא.
בקורס של המתקדמים לימדו אותה לשפר את הסאלטות והפליק-פלאקים
שהיא ידעה לעשות כבר אחרי הקורס של המתחילים, והיא הייתה מאוד
מאושרת שם, באוויר.
מדי פעם היא הייתה מנסה לשכנע אותי להצטרף אליה שם למעלה,
לראות איך זה, ושאולי זה יהיה נחמד גם בשבילי. אבל אני לא
הייתי בטוחה שפליק-פלקים זה הדבר בשבילי, אני די אוהבת לחיות
את החיים שלי כאן למטה, על הקרקע.
כשהייתי מנסה לדבר איתה, כמו פעם, היא רק הייתה חוזרת שוב ושוב
על זה שאני צריכה ללמוד לעוף ואז כל הבעיות שלי ייפתרו, וזה
בכלל לא היה חשוב על מה רציתי לדבר איתה, היא הייתה אומרת את
זה כתשובה לכל שאלה, בקשה, או טענה זו נהייתה התשובה שלה לכל
דבר.
אחרי הקורס סופרמנים המאוד מתקדמים, שהיה הקורס השלישי, אחותי
התחילה לעופף בכאלה גבהים שכבר לא ממש יכולתי לדבר איתה יותר.
בהתחלה עוד ניסיתי, אבל היא לא כל כך הצליחה לשמוע אותי מכל כך
גבוה, או שאולי כל הצמר גפן של העננים נכנס לה באוזניים...
והיא רק הייתה צועקת לי שאני חייבת לנסות את זה גם, ושזה
נפל-א-א-א, והייתה עושה עוד סלטה כפולה עם בורג.
אבל אותי לא עניין כל כך סלטות וגם ברגים זה לא התחום שלי, אני
רק רציתי את אחותי בחזרה,
זאת שאפשר היה לדבר איתה, ולא על תעופה. סתם שיחות פשוטות, על
מה קורה בחיים שלנו, הפשוטים, על הקרקע, כמו פעם.
בינתיים, אחותי מתעופפת בגבהים שאני כבר לא מצליחה לראות אותה
אפילו, וגם די נתפס לי הצוואר מלנסות ולחפש אותה שם בין כל
העננים, אז הפסקתי.
את הקריאות שלה אני כבר שומעת רק כהד רחוק והאמת, שהם די
מפריעים לי לשמוע את מה שקורה פה על הקרקע, איפה שאני ממשיכה
את החיים שלי.
איפה שטוב לי, ונעים לי, ואיפה שכל מי שאוהב אותי,  מסתדר יופי
עם זה ששתי הרגליים שלי על הקרקע.
פה למטה, איפה שאני אוהבת את עצמי בדיוק ככה.