אני מביטה מעבר לכתפי, מבחינה בבן לוויה קבוע, קראתי לו המוות
שלי.
אני יכולה לפחד ממנו בצורה בלתי מועילה או להשתמש בו לתועלתי
האישית, כדי לסייע לעצמי לחיות חיים משמעותיים, הבחירה בידי.
כאשר המוות הוא מבחינת הצעה, שאלתי את עצמי:
"האם עלי להימנע מלעשות דברים שאותם אני באמת רוצה לעשות",
"האם עלי לחיות את חיי על פי ציפיותיהם של אחרים",
"האם הדרך לחיות היא לדחות דברים",
"מה אם כל חיי היות טעות?"
העובדה שלא חייתי את חיי כשם שהייתי צריכה לחיות אותם מאד
ברורה.
הייתי נשלטת על מנת להתאים את עצמי למסגרת.
כל מערכת חיי המשפחה,המקצועיות,החברים, הכל היה שקר.
נסתי להגן על עצמי עד שחשתי חולשה מהדברים שעלי להגן.
לא היה על מי להגן...
בפעם הבאה שאני יעמוד לפני בחירה והחלטה, אני אשאל את עצמי
שאלה חשובה.
"כמה זמן אהיה מתה".
הביקור עלי אדמות הוא כה קצר, ומן הראוי שהביקור יסב לי הנאה.
את הדאגה, הפחדים, רגשות האשמה, אני משאירה לאלה שיחיו לנצח.
אלה הם חיי ואני אעשה בהם כרצוני.

בהוקרה לעצמי
עדנה

נכתב במרץ 1984