כוכבים כחולים מתפוצצים בתוך
מעגלים ארגמניים זוהרים בתוך
השמיים שאני מדמה לראות בתוך
המושב האחורי של הסוזוקי החבוטה שלי בתוך
העיניים של ענת שלי:
מה זה, ענת, מה זה הדבר הזה
שמפיל עלי שיתוק
עד שאני בטח רשע
אם בשיא חיי אני חשוב כמת -
בפישוט אברייך.
מה זה המקום ההוא
שחלמתי עליו מאתיים וכמה לילות
ואיני מעיז לקרוא לו בשם
אפילו בשיר
ענת ענת
כמה את אוספת אותי מכל המקומות הנידחים
אל תוך הרגע הזה
כמה דז'ה וו, כמה רחמים שלא נכמרו
נכמרים עתה, במקום החילוני להכעיס הזה מתהווה
לילה של קדושה:
באתי, ראיתי, ניגפתי
בפני כל היופי, מרומז בקווי המתאר של החשיכה
המכסה אותך, אבל לא את חושי, פעורים כמו פצע,
ולא את החסד הזה, נלחץ בשפע
אל בורות ריקים משכבר:
איברינו הקפואים ישרדו, איכשהו,
את הלילה הקר
הערצתי אותך, אישה, כמיהתי אלייך, הפרועה,
בלי ספק,
את בוא המחר.