גדעון, יש בו עצב בלתי מוסבר
הוא אוהב לצחוק והוא חזק
אבל יש בו משהו פגיע, משהו שביר
שאני חושש שלא אוכל לאחות
לעולם.
גדעון הוא איש  שאפשר לסמוך עליו
תמיד קינאתי
באהבה הבלתי מסויגת ובלתי מותנית
שקיבל, מייד, מכל מי שראה אותו
תמיד יש מסביבו את ההילה הזאת,
שנשארה איתו מאז היה
הילד הכי יפה בעולם
וגם עכשיו הוא ילד יפה
ואני רואה איך הנשים הצעירות שמדברות איתו
נעשות נבוכות, לעיתים קרובות, משפילות מבט מחייך
מסדרות איזו קווצת שיער מסודרת להפליא
כשהוא לוחץ להן יד
הן לא עוזבות אותה, הכלב,
אפילו שהוא לא מפסיק להתגעגע
לקתרינה, היפהפיה הצ'כית שהלכה,
כנראה לבלי שוב
ולימים חסרי הדאגות שלו באילת, ולאופנוע שלו,
וללירון, שבוודאי לא ישוב,
בימים שהיה שובר איתו, יד ביד, שיאים בריצה
ולמי שהייתה סיגי פעם,
הרבה הרבה לפני שהייתה כמעט-אישתו של לירון המת,
כשהייתה אהבתו הראשונה, בן חמש עשרה נרגש
שואל אותי אם יש מקום בשבילה ברכב שבאנו איתו, אני,
אחיו הגדול, וחברים שלי, בחוף הבונים.
אם אתרסק פעם, אם אפול, רשמית, אל מעבר
לקווי אי השפיות
קמט של עצב יתווסף לפניו של גדעון, רק קמט אחד. והוא יבוא
ויפזר את הקהל סביבי
ויאסוף אותי מהריצפה ויחבק אותי וייקח אותי הביתה ולמחרת
יכבה את השעון המצלצל בחמש בבוקר
ויישאר לשכב, מהרהר,
במה שנשאר מאחיו הגדול ומהחלומות שלו
ומהילד ששכב, כמוהו בדיוק, ידיים מתחת לראש,
באוהל אחד במתקן אדם, בחורף תשעים וחמש, בטירונות,
שומע באוזניות את הקרנבריז שרים
"There's no need to argue anymore -
I gave all I could but it left me so sore"
לפני ההתפכחויות שהרגו את הכל,
ששמו מסך ברזל, לתמיד, הוא חושב,
בינו ובין האפשרות להיות שמח באמת
ואני לא יודע איך להסביר לו שהוא טועה
ואני יכול רק להגיד לו, במילים של האירית ההיא, עם הקול הרך,
"You'll always be special to me
special to me
to me"