חיי החלו להסתבך כמו מערכת וורידים ונימים מסועפת
ודם זלג מראשי העייף אל תוך מחשבות. יריתי בייאוש
מקנה אקדח את חיבוקו הקר של הלילה והתעטפתי
בזמן ששקע לאיטו. כשהחיים החלו להיגמר לי
בסביבות חצות חמישים ותשע, מתקתוקי שעון חיברתי שיר-
"נאבק למען פועל ידו של אדון עולם", אך נותר חיוורון
תפילותיי המיוסרות. לא זכיתי לחסד ולא נושקתי בחמלה
על דמעותיי ששבעו שמנת ולחם ורעבו לאהבה.
ואף אחד כבר לא יציל אותי עכשיו.
החלומות שלי טואטאו מרחובות מוארים בהם הלכתי פעם,
כמו האבק שהם הפכו להיות. פנסי הרחוב היו נכבים מעליי
אם ביקשתי לזכות מחדש באוויר החירות שנשמתי,
כשגופי היה נתון בין סורגים וידעתי חופש
רק מכוח תקוות שנשללו.
ואני עייפה כל כך.
ההיגיון היה למשענת קנה רצוץ עליה הנחתי רגשותיי
לפני שהרשתי לעצמי להסיר את גדרות התיל מעל לבי.
הייתי לרגע בדרכי הביתה, העצב בידי, כרטיס נסיעה
שניקב חורים כהים בעיניי. ואני מתייסרת על משכבי בלילות.
אינני חולמת עוד, אני ממלאה שעותיי ברגעים שהצלחתי
לתפוס בזיכרוני ולייפות. כמו חייל שבוכה את דרכו אל מקום
שלא עזב ואליו חזר, ריחפתי מתוך מיתתי ורגליי
לא נגעו באדמת המסע שנפרש לפניי. הילכתי בדרכים ריקות
כשנתלה מעל ראשי זר של אושר ותום. אך הפרחים
נבלו עם חיוכי ואת הזרדים היבשים שנותרו הבערתי
וחזרתי אל הבדידות -
סערות נחו על משכבן, רעידות אדמה נמו אל תוך השקט,
האש ליחכה בדממה מתנצלת את היסודות הרעועים
של השלווה ביני לבין עצמי. ההבדל תמיד היה נעוץ במלחמתי.
לא היה לי כוח להיאבק מעולם.
הנחתי שתי ידיי הפצועות לפנים כאילו נידונו לאבדון
מאז הרגע בו עצמתי עיניי ונכנעתי.
אני עייפה כל כך.
אני רק רוצה לישון ולא להתעורר. |