כשהייתי ילד, ציפיתי בכיליון עיניים לחג הפסח, יותר מאשר לכל
חגי ישראל האחרים. אומנם לחגים האחרים היו המאפיינים הייחודיים
שלהם, כמו חווית בניית הסוכה והישיבה בה במשך שמונה ימים, אך
חג הפסח היה מיוחד עבורי יותר.

חג הפסח חל באביב, כשריחות משכרים של פריחה שולטים באוויר,
ובמיוחד, ניחוחות בשמי הוורדים שגדלו בכל גינה והדיפו את ריחם
למרחוק. בבצרה לא היו וורדים "מתורבתים", חסרי ריח כמו בישראל,
בבצרה גדלו רק וורדים טבעיים שריחם נפוץ למרחקים.

לא רק האביב והוורדים בישרו את בוא החג, אלא גם ההכנות שאימא
ואבא עשו לקראת חג הפסח. כחודש או חודשיים לפני החג, התחילה
אמא לקנות לנו בגדים חדשים, חולצה לבנה, גופיה ותחתונים, וגם
נעליים חדשות. לפעמים קנתה אמא גם מכנסיים, ולפעמים היתה תופרת
לנו אותם בעצמה. תחילת מסע קניית הבגדים, בישר עבורי ביתר שאת
את בוא החג, והשמחה הייתה גדולה והלב מתרונן.
 
כחודש לפני בוא החג, היה אבא קונה את הקמח לעשיית המצות. סבל
היה מגיע הביתה, נושא על גבו את שק הקמח שאבא קנה. שק הקמח היה
נשמר בפינה מיוחדת בתוך הבית, ולא היינו נוגעים בו עד שהגיע
הזמן לאפית המצות.
 
כשבוע לפני החג, היה אבא שוכר, למשך יום אחד, מאפיה יהודית
שהוכשרה לפסח. המאפיה הייתה כמין חנות גדולה ומוארכת, שבקצהה
הפנימי היו בנויים שני תנורים גדולים לאפיית פיתות עיראקיות.
התנורים הוכשרו, מבעוד מועד, לאפיית מצות כשרות לפסח.
 
ביום שנקבע לאפיית המצות היינו מתעוררים מוקדם בבוקר, וכל
המשפחה היתה נושאת את שק הקמח ואת הכלים הדרושים להכנת המצות,
בדרכה אל המאפיה בשוק ה "ג'יג'" (שוק העופות). כשהגענו למאפיה,
הייתה אמא מתחילה בהכנת הבצק הראשון שייאפה למצות. בתוך המאפיה
היו מציבים שולחן ארוך, שהגיע כמעט עד לתנורים, ומסביבו היינו
הילדים יושבים כדי להכין את המצות מהבצק. המשפחה כולה השתתפה
בהכנת המצות, למעט אבא ויהודה שהיו הולכים לעבודתם. כשהגיעו גם
קרובים מבוגרים עם ילדיהם לעזור באפית המצות, היתה החגיגה
בשיאה.
 
המהומה הייתה גדולה והזמן דוחק, כי אסור להתמהמה ולתת לבצק
להחמיץ. לכן, מיד לאחר שהכינה אמא את הבצק הראשון, הייתה מניחה
אותו על השולחן הארוך וכל אחד מהמשתתפים היה לוקח חתיכה קטנה
של בצק ומתחיל ללוש אותו באמצעות ה"שובאק" (מערוך), עד שהיה
נעשה לפיתה גדולה, בגודל פיתה עיראקית, ודקה מאוד, דקה יותר
מהמצות שמכינים בתי החרושת בישראל. המצות המוכנות היו מוגשות
לאופה שהיה מצמיד אותן לצדו הפנימי של התנור, ותוך דקה או
שתיים הן היו מוכנות. האופה חייב היה להיות מיומן גם באפיית
מצות, ולא רק באפיית פיתות עיראקיות, משום שהמצות היו כל כך
דקות, שמספיק היה להשאיר אותן בתנור מספר שניות מעל לדרוש כדי
שיישרפו.
 
כך המשכנו עד שקיעת השמש. אמא מכינה את הבצק, אנחנו מכינים את
המצות והאופה אופה אותן, עד שנגמר כל הקמח. בסוף היום, היו
הגדולים אורזים את המצות אריזה עדינה כדי שלא יישברו, והיינו
חוזרים הביתה בערב כשהמצות על כתפינו.
 
ביום שלפני ליל הסדר, הייתה אמא מכינה את הבית לקראת הפסח. היא
הייתה נעזרת בנו, אבל עיקר המעמסה הייתה נופלת עליה ועל מנחם.
הם היו מזיזים כל רהיט בבית, שוטפים את הרצפה, ולפעמים את
הקירות, ומחזירים כל דבר למקומו. עבודת ניקוי הבית הייתה חייבת
להיגמר עד הערב, כי אז היה מגיע אבא, מדליק נר, ומתחיל לשוטט
ממקום למקום ולבדוק, בעזרת הנר, אם יש עדיין חמץ בבית. אנחנו
הילדים, הלכנו אחרי אבא, וחיפשנו יחד אתו, בחורים שבקיר
ובפינות, אם עדיין יש חמץ. הבדיקה של אבא נמשכה כשעה, ולאחר
שסיים, הוא היה מכריז שהבית כשר לפסח.
 
לאחר שהבית הוכרז ככשר לפסח, הגיע תור כלי האוכל של חג הפסח.
כמעט לכל משפחה יהודית בעיראק היו כלי אוכל המיועדים אך ורק
לחג הפסח, וגם למשפחה שלנו היו כלי אוכל כאלה. בתום ימי החג
הייתה אמא רוחצת את כלי החג ואורזת אותם בתוך סל נצרים גדול,
עוטפת את הסל בבד, ונותנת לאחד הילדים הגדולים לאחסן אותו
בעליית הגג. כשאמא היתה אורזת את כלי החג, היינו עומדים סביבה
ומסתכלים בכל כוס וצלחת, יודעים שנראה את הכלים האלה רק בעוד
שנה, שתבוא עלינו לטובה. זה היה טקס עצוב לגדולים, ועוד יותר
מדכא לקטנים, על שימי החג הסתיימו ועלינו לחזור לימי החול
וללימודים.
 
אבל אנחנו נמצאים כעת ברגע המשמח, שבו עומדים להוריד את הכלים
מעליית הגג, לאחר ששנה שלמה לא ראינו אותם. כמובן שאימא מטילה
על אחד הילדים הגדולים להוריד את סל הנצרים, והיא מבקשת שהדבר
ייעשה בזהירות רבה, שמא יישבר משהו. הסל מורד, כשכולנו שוב
עומדים מסביב לאמא. אמא מסירה את הבדים העוטפים, והכלים נגלים
לעינינו.
 
כלי האוכל של חג הפסח היו כלים מיוחדים ויפים, יותר מכלי האוכל
הרגילים ששימשו אותנו ביום יום. הם היו כלי חרסינה שאמא אספה
במשך השנים, לא אחידים, אבל כל צלחת היתה יפה מהשניה. עם
הצלחות היו גם כוסות זכוכית ליין, מיוחדות ויפות. גם הכוסות לא
היו אחידות ולכל ילד היתה הכוס המיוחדת שלו. לי היתה כוס קטנה,
מעוטרת בפס זהב מסביבה, בה השתמשתי בעיקר בלילות הסדר.
 
אמא היתה מוציאה מהסל צלחת אחרי צלחת, נזהרת מאוד לא לשבור אף
כלי, רוחצת את הכלי שבידה ומוסרת אותו לאחד הילדים הגדולים כדי
ליבש אותו ולהניח אותו על הכלים האחרים. כשסיימה אמא לשטוף את
הכלים וליבש אותם, היינו מתפנים כדי ללכת לשוק הג'יג'.

בערב שלפני ליל הסדר, כמו בכל ערב חג, למעט שבועות, היה
ליהודים בשוק הג'יג' ליל שימורים שנמשך עד הבוקר. בשוק המיוחד
הזה נמכרו הסחורות הרגילות, כמו אורז, בשר, לחם ודברי מאכל
אחרים, דברי מאפה מיוחדים, כמו "לוזינה", "חג'י באדאם",
"בקלאווה", "זינגולה" (סוגי מאפים מתוקים), וגם דברי מאכל
ומאפה אחרים שאינם מתוקים, כמו "סאנבוסאק" (בצק ממולא בחומוס
וירק ומטוגן במחבת). השוק המה מקונים. עבורנו הילדים היה זה
בילוי שחיכינו לו מחג לחג, בילוי בו פגשנו את חברינו הילדים
האחרים. הסתובבנו בשוק חבורות חבורות, קונים לעצמנו דברי מאכל
או מאפה, לחמניה גדולה (צימון) ובתוכה עמבה או חלווה. כך
בילינו את הערב, והחשוב ביותר שההורים הרשו לנו לשחק עם הילדים
האחרים ולהסתובב בשוק, כל עוד הוא פתוח.

למחרת היינו ממהרים לאכול את ארוחת הבוקר, כדי להקדים
ל"עג'לה". אחרי ארוחת הבוקר הייתה אימא שולחת אותנו לעשות
"עג'לה" לכלי מטבח שונים, כמו סירים ומחבתות, שהיו דרושים
לבישול בימי החג. מוריס ואני היינו אוספים את הכלים והולכים
למקום מיוחד בסמטה שלנו, שם היה דוד גדול מלא במים רותחים,
והיינו טובלים כלי אחר כלי בתוך הדוד הרותח כדי להכשיר אותם
לפסח.  

באותו יום אחר הצהרים, היינו נכנסים, כל אחד בתורו, למקלחת,
ומתרחצים רחצה יסודית וטובה. אחרי המקלחת היה מגיע הרגע הגדול,
בו היינו לובשים את הבגדים החדשים שאמא קנתה לנו, ואת הנעלים
החדשות, ויוצאים לסמטה שלנו כדי להשוויץ במלבושינו החדשים.

סוף סוף הגיע ליל הסדר.
 
בליל הסדר היינו מתכנסים סביב לשולחן החגיגי, המכוסה מפה
צחורה, וכלי הפסח והכוסות המיוחדות ניצבים, כל אחד במקומו, ליד
הצלחות. על השולחן היו מונחות המצות שאפינו במו ידינו,
ה-"חילק", שהיא החרוסת העיראקית העשויה מתערובת של עסיס תמרים
עם אגוזי מלך טחונים, הכרפס עם הלימון, ויתר המצרכים הדרושים
לעריכת הסדר.
 
אבא היה מגיע מבית הכנסת כשהכל היה מוכן, נוטל ידים ויושב
במקומו הקבוע בראש השולחן. מבלי להשתהות היה מוזג את היין לכל
אחת מהכוסות שלנו, קם על רגליו, כולנו עושים כמוהו ומתייצבים
בעמידה, ומברך על היין, כולנו עונים "חיים" ו"אמן", ואז היה
מגיע תור ההגדה להיקרא.
 
היינו קוראים "הא לחמא עניא" ו"מה נשתנה", וכל אחד בתורו היה
קורא פרק מההגדה. ההגדות העיראקיות כללו פרקים בעברית ופרקי
תרגום בערבית עיראקית יהודית. מכיוון שלא הבנו את הכתוב העברי,
היינו קוראים את הפרק בעברית מבלי להבין את משמעותו, ואז היינו
קוראים את התרגום הערבי. לאחר סיום קריאת ההגדה, היינו ניגשים
לאכול את הסעודה, שהייתה בטעם גן עדן, ואיני יודע אם טעמה היה
באמת כה מיוחד או שאווירת החג וההתכנסות סביב שולחן ליל הסדר
עשו אותה כזו.
 
בימי החג היינו הלכנו לביקורים מיוחדים אצל הקרובים שלנו, הדוד
יצחק, הדוד יעקב, והדוד משה, שהוא הדוד של אמא. ביקורים כאלה
היינו עושים גם בימים רגילים, אבל אז היה טעמם אחר. לביקורים
בימי החג היה טעמם המיוחד ואווירתם המיוחדת.
 
אומרים שהכל עובר, אך ימים טובים עוברים מהר יותר. כך היה קורה
גם עם חג הפסח. הייתי מנסה להחזיק ברגעי החג, שלא יתפוגגו כה
מהר, ומשום מה זה לא היה עוזר במאומה. עוד לא נגמרו לילות הסדר
וכבר מצאתי את עצמי ביום האחרון של החג, בשעות אחר הצהרים. אז
היו קוראים לי, או לאחי, כדי להביא מגש ועליו מספר קעריות
מלאות לבן, ומספר פיתות עיראקיות מביתו של חג'י עלי, שכננו
המוסלמי, שיחד עם שתי נשותיו גרו מולנו.היה זה מנהג שחזר על
עצמו בכל חג פסח. נשותיו של חג'י עלי הכינו לבן ופיתות, ושלחו
את המגש אלינו עם צאת החג, כדי שיהיו לנו דברי חמץ למאכל.
 
ובאותו ערב היינו מתכנסים סביב אמא, ומביטים בה כשהיא שוטפת את
כלי האוכל של חג הפסח, מיבשת ואורזת אותם בתוך סל הנצרים
המיועד לכך, עוטפת את הסל בבדים שונים, ונותנת לאחד האחים
הגדולים להעלות אותו לעליית הגג, כשעינינו נעוצות בו, וידענו
שנראה את הכלים האלה רק בשנה הבאה, שתבוא עלינו לטובה.