העיניים, כן, זוג עיניה שלה
אותן עיניים שמהן פחדתי
שבהן חששתי להתנגש
זה היה אמיתי ומפחיד
הרגשות שלי כמעט קפצו והתפרצו החוצה מהלב אבל עצרתי,
לא נתתי להן לצאת, לא נתתי לעצמי להסחף.

ועבר יום ועוד שבוע
והיא כבר לא שלי. כן, היא של אחרת
אפילו מהמחשבות בראשי שלי היא ברחה
קיבלה רגליים קרות מהאדישות האל-טבעית
שהפכה לדרך חיים.
ועבר חודש ועברו חודשיים
והנה חזרתי לבקר.
האש כבתה מרוחות הלילה הקרות
ו... מעוד כמה סיבות.

והיא עדין שלה, ואני של אחרת (אולי)
הקנאה שותקת, עייפה. יכול להיות שהיא מתה.
האהבה מעורפלת-לא בדיוק אהבה
הגעגועים לא מציקים וקודרים אך גם לא ממש נעימים.
השורות,המילים מחזירים אלי קצת את הפחד מלהסתבך שוב
עם רגשותיי להכנע שוב לפחדיי
וכן,גם לדבר שטויות ולחשוב שאני הכי אמיתית בעולם.