היא הייתה ילדה מהסוג של הילדות שלא מחייכות הרבה. הילדות האלה
ששומעות שירים עצובים ואוהבות להיות עצובות. היא אף פעם לא
שיתפה מישהו עם הפחדים שלה, היא אף פעם לא רצתה להוציא את כל
מה שהיה לה בראש. תמיד הייתה בעולם שלה, מעופפת. היא תמיד
הייתה עצובה לפעמים אפילו בלי סיבה היא בכתה, כל היום רק
עצובה.
היא אהבה אותו והוא לא אהב אותה. כל לילה היא רק בכתה ורצתה
למות. היא שנאה לרמות את עצמה ולרמות את כולם. היא ידעה שהוא
לא אוהב אותה ושהם רק ידידים. היא שנאה את המחשבה שהוא אולי
אוהב אחרת. היא לא יכלה להיות מולו בלי שיהיו לה פרפרים בבטן,
או מבלי שתחלום עליו, מבלי שתרצה לחבק אותו או שתרצה לנשק
אותו.
היא הייתה כל כך אומללה ולא משנה כמה זמן עבר, היא לא יכלה
לשכוח אותו. היא אהבה אותו כל כך. היא הייתה מוכנה למות למענו,
היא הייתה מוכנה למות רק כדי שהכאב יעבור לה, רק כדי שאולי
בשמיים היא תמצא קצת שלווה.
עברו להם הימים והיא כבר התייאשה. לא משנה כמה היא רצתה להיות
מאושרת ולא עצובה לשם שינוי, היא לא יכלה לחייך והיא לא יכלה
להיות שמחה, תמיד הייתה עצובה והיא שנאה את זה.כ"כ שנאה את
זה.
היא רצתה למות, היא רצתה לסיים את הגהנום שהיא חייה בו. היא
לקחה כמה כדורי שינה מארון התרופות ובלעה אותם אחד אחרי השני.
נטלה את הכדורים עם אלכוהול והלכה לישון.
היא חלמה על אהבות, על פחדים ועל סיוטים כל סוגי החלומות היו
לה בלילה האחרון הזה שלה.
היא חלמה על גן העדן והגהנום. היא חלמה על המתים, על החיים, על
המשפחה, על החברים.
מתוך השינה היא מתה ועלתה לשמיים. בבוקר כשמצאו אותה היא היית
כבר מתה.
היא ראתה את עצמה בתוך חדר לבן וגדול. כל אחד מהחברים שלה נכנס
בתורו לבקר אותה ולהגיד מילות פרידה. כולם נכנסו ובכו על הגופה
המתה שלה בחדר הלבן, והיא עם עניים עצומות מקשיבה להכל.
הוא נכנס והתקרב אליה, ליטף את עורה שעדיין היה נעים וחלק,
העביר את ידו בשערה והתחיל לבכות. במשך שעה נשאר ליד גופתה
המתה ורק בכה, התפלל שתחזור אליו, לחש לה שהוא אוהב אותה יותר
מכל דבר אחר. רק עכשיו הוא הבין שהוא אוהב אותה ושהוא רוצה
אותה בחזרה.
אבל היא הייתה כבר מתה ובשמיים, מתסכלת עליו ובוכה. היא לא
ידעה שגם למעלה יש רגשות. היא חשבה שהיא רק תמות ותהפוך למלאך
חסר תחושה ורגשות, רק מלאך עם כנפיים לבנות.
והיא בוכה, והשמיים בוכים איתה.
היא למעלה, עדיין מסתכלת. מנסה לעוף למטה ולא מצליחה. כמו כוח
שעוצר אותה היא חזרה לשמיים, עדיין בוכה. עכשיו היא לגמרי
לבד.
לפתע היא התעוררה, כולה מזיעה, זה היה רק חלום. ישר היא רצה
לשירותים והקיאה את הכדורים ואלכוהול. הוא אוהב אותי היא חשבה.
הוא אוהב אותי.
יום למחרת היא קמה, התלבשה והלכה אליו. היא דיברה איתו ואמרה
לו עד כמה היא אוהבת אותו ושהיא מוכנה למות למענו. היא הייתה
בטוחה שהוא יגיד לה שהוא אוהב אותה, אבל לא הוא לא אהב אותה.
הוא גם בחיים לא יאהב והיא תישאר בודדה.
כשאמר לה שהוא לא אוהב אותה, היא התחילה לבכות וישר רצה הביתה
מבלי לומר מילה. היא לא הבינה למה פתאום הכל השתנה, היא הייתה
בטוחה שלחלום שלה היה משמעות. שאסור לה למות. היא טעתה.
באותו לילה היא שוב בלעה את הכדורים עם האלכוהול ושוב הלכה
לישון. הפעם היא לא חלמה יותר על אהבות. היא לא חלמה יותר על
פחדים. היא גם לא הגיעה יותר לגן עדן. היא לא הגיעה גם
לגיהנום. היא לא תדע לעולם מהו אושר אמיתי, עכשיו הכל נגמר.


"אדם מעריך דבר רק אחרי שהוא מאבד אותו." תחשבו על זה.